הוסף למועדפים
|
הפוך את האתר לדף הבית
|
/
/
קהילת תורת החיים יד בנימין
גרעין נצרת עילית
שיעורי וידאו
קטלוג פירות הישיבה
עם הפנים לעם
רמב'ם לשמיעה
גלריה
אתר השידוכים
בוגרים
תרומות
מאמרים אחרונים
הרב שמואל טל: מאמר בנושא פיתוח עין טובה
הרב פרג'ון: בנושא מנהג הסימנים בראש השנה.
הרב שמואל טל: מאמר בנושא חינוך ילדים
הרב שמואל טל: שימו לב אל הנשמה.
הרב שמואל טל: יציאת מצרים, עוני או התפתחות?
הרב שמואל טל: מאמר בנושא תורה וחיי מעשה.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא עבודת ה'.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא חינוך מתבגרים
הרב שמחה פרידמן: כל אדם הוא מיוחד, לכל אחד יש
שיעור אזרחות ע"פ סיפורו של יוסל'ה גנב קדוש
שיעור נפלא של הרב פרגו'ן לכבוד טו בשבט בעניין
מאמר יסודי זה מגדיר את חזונה ומגמתה של ישיבתנ
למה כבר אין צדיקים עצומים כמו בדורות עבר?
ביאור משל עמוק ועתיק מהבעל שם טוב בסוד הגלות
מהי התבוננות איך עושים אותה ולמה היא חשובה כל
האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות בפירות שביע
דברי הספד מאת הרב שמואל טל שליט"א על גדולתו
מקומו המלכותי של ארון ברית ה'. הרב צבי יהודה
מדוע נאסרה רפואה בשבת
עיון במהות התפילה. הרב אריאל פרגו'ן.
כאשר הקריב אברם לבוא מצרים פיזית, נתקרה הוא ג
האם ניתן להתפלל שחרית לאחר ארבע שעות? מיכאל ר
לקבל בשלוות-נפש מה שהקב"ה גוזר, ולא לבייש
האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם?
עוון גדול המביא גלות מצרים וחורבן בית המקדש
כזית מצה בפסח – משערים בנפח או במשקל?
בירור האם פסיפלורה היא עץ או ירק
עד איזה שיעור ניתן למהול את היין
האם ישנו חיוב לאכול סעודה נוספת במוצאי שבת
בירור בדיני ההיתר למכור מחץ לגוי
בירור בגדרי מצוות תשביתו
ביאור דברי התוספתא שצריך לברך שהחיינו על ציצי
בירור האם ישנו חיוב ללבוש טלית קטן במשך היום
האם כסות לילה פטורה מציצית או לא
הפושט טליתו ע"מ לחזור וללבשה האם חוזר ומברך
לימוד תורה וטהרה. הכנה לחג השבועות. הרב אריא
האם צריך להעיר אדם שישן על מנת שיקיים מצווה?
האם ניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק?
לפעמים אנשים מתייחסים קצת בזלזול לבַעיות (במל
מה ההשפעה של המחשבה שלנו? עד כמה מילים פועלות
יצא פעם להיות קצת מבולבלים וטרודים? מעודף משי
1) למה אליהו רץ לפני אחאב? (2) אם רצתה איזבל
במאבק שלנו נגד יצר הרע, לפעמים אנחנו קצת מתעי
מדת קנאות, אם משובחת או מגונה? הדרכות שלמדנו
הלכה
אמונה
לימוד תורה
מועדים
עבודת ה'
שיעור מזיגת יין במים
מאמר מאת : הרב רועי סיטון

בס"ד

שיעור מזיגת יין במים

מהו שיעור מזיגה

בגמ' במס' שבת (עו: - עז.) אומר רבא ששיעור יין שראוי למזיגת כוס של ברכה הוא רובע רביעית ומוזגו שלשה רבעים מים. אביי חולק עליו וסובר ששיעור המזיגה הוא אחד לשתיים.

ויוצא לנו מהנ"ל שישנה מחלוקת בין אביי לרבא בשיעור מזיגה- לאביי אחד לשתיים, ולרבא אחד לשלוש.

 

קושי מהגמ' במס' סנהדרין

התוס' סנהדרין (יד:) ד"ה אל יחסר המזג שאלו [1] ממש"כ שם לגבי "אל יחסר המזג" שאם הוצרך אחד אם יש בה כג' יוצא ואם לאו אינו יוצא, ומשמע ששיעור מזיגה הוא שליש, על מה שאמר רבא ששיעור מזיגה לצאת-הוא רבע, וענו שדוקא רבא היה מוזג את יינו בשיעור זה, שהוא משפט מזיגה אבל שאר אנשים היו מוזגים בשיעור שליש, כדמשמע בסוגיא בב"מ.

כיוון דומה מובא ברמב"ן וחידושי הר"ן ב"ב (צו:) שכתבו וז"ל- ואיכא למימר מזיגה בינונית שני חלקי מים ואחד יין, ומיהו אי לא דרי על חד תלת מיא ותהוי חמר מעליא בטעם ומראה לאו חמרא הוא, ומיהו מזיגה רבתי היא ואין בני אדם רגילין למזוג כ"כ... ואי קשיא לך הא דאמרינן במס' שבת- כמה שיעור כוס של ברכה רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, אלמא מזיגה דרבא היא בינונית. לא קשיא דכיון דחמרא הוא כרבא כך הוא שיעור ברכה, ושיעורא זוטא (כלו' מינימלי) נקט דמ"מ חמרא הוא לכ"ע אע"ג דרובא דאינשי לא מזגי ליה כולי האי. ע"כ.

התוס' הביאו פי' נוסף בזה- שמזג בגי' 50 וכוונת הגמ' שאסור שיחסר מחמישים (כלומר שלא יחסרו חמישים ויותר, דהיינו שישארו לפחות 21), אבל אם חסר 49 אין לחוש משום שנשארים 22 ואין בי"ד שקול מוסיפים עליהם אחד והרי כאן כג' – כלומר ולפירוש זה אין ללמוד מהכא מהו שיעור מזיגה שכן לא מיירי בהכי, אלא בגי' של המלה בלבד. ע"כ. ויש לשאול מדוע התוס' כתבו על מזיגה דרבא שהוא "כמשפט המזיגה", והלא לכאורה יותר נח לומר בפשט הסוגיא ששיעור המזיגה הוא שליש, ובזה מיירי קרא, ורבא היה מוזג את יינו באופן שונה. ונראה שהטעם הוא משום שרבא אמר בסוגיא בשבת שזהו שיעור המזיגה לכוס של ברכה, ועוד שאם משפט המזיגה הוא שליש א"כ רבא שמזג את יינו ברבע לכאורה אינו נכון והשתא אין זה אלא קיוהא בעלמא. ועוד יש להעיר על התירוץ השני שיש בו דוחק רב בכך שהגמ' אומרת שיבדוק אם יש 23 ויוכל לצאת, ומשמע שאם יש 22 אינו יכול לצאת, ולפי החשבון של הגי' יוצא שאם יש 22 יכול לצאת. ונראה שזהו מה שהוסיפו התוס'- ואין בי"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד. כלומר שודאי שאין כוונת הפס' שישארו 22 שכן אין בי"ד שקול, אלא ע"כ היינו 23. (אמנם ישנו דוחק בזה- שמדוע שיתן הפס' גי' של 50 ויסמוך על כך שאין בי"ד שקול, כאשר יכול לתת גי' של 49). וכן הקשו הראשונים על פירוש זה כיון שבמדרש (דברים רבה ח,ג) ובירושלמי מוכח שמיירי במזג יין.

                                                                

בירור דברי רבא

בעצם דברי רבא יש לעיין מה פירוש המשפט "כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא". שכן לכאורה הפירוש המילולי הוא- כל יין שלא שיכול "לשאת" שלשה חלקים מים כנגדו- אינו יין. ולכאורה זה אינו, שכן חזינן (לתירוץ ראשון) שיין השרוני אף דדרי רק על חד תרי מיא- בכ"ז מקרי יין אלא דרפי. ועוד שאין סברא לומר שיין רפוי שמזוג כדינו- על חד תרי, וטעמו כיין רגיל שמזוג על חד תלת לא יברכו עליו בפה"ג. ואולי יש לבאר שהכוונה היא שכל יין שאינו נושא שלשה חלקים מים לא מקרי יין מעליא, ויש להטעים זאת ע"פ מש"כ התוס' (עז.) שרק רבא היה מוזג כך, שבא לומר זאת כנגד אלו שאמרו שמזיגתו משונה- שכל יין שאינו מחזיק בשיעור זאת המזיגה אינו יין ומזיגתכם שאתם מוזגים על חד תרי מיא היא חזקה יותר ממה שצריך. ואולי יש לפרש עוד שאין הכוונה יין "שיכול לשאת" דהיינו יין חי, אלא יין "שנושא בפועל" דהיינו יין מזוג.

ולאחר העיון מצאתי שיש בזה מחלוקת בראשונים, שמהרמב"ן ב"ב (צו:) ד"ה כל חמרא, מוכח שהכוונה היא "שיכול לשאת", ומיירי ביין חי, שכן כתב "אי לא דארי על חד תלתא מיאותהוי חמר מעליא בטעם ומראה לאו חמרא הוא...ע"כ. ומדנקט לשון עתיד ברור הדבר דמיירי קודם מזיגה. ולעומת זאת משו"ת הרשב"א (מיוחסות סימן קנא) מוכח שהבין כמו האפשרות השניה שכן כתב שם שאפשר לומר שיין שמזוג מעט יותר מעל חד תלת מברכים עליו בפה"ג. "ואע"ג דאמר רבא דכל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא, לאו כללא הוא דלא הוי חמרא לכל מילי, אלא לומר שאינו חשוב". ע"כ. ואם איתא דס"ל כהרמב"ן לא הוי קשיא ליה מידי מדברי רבא, אלא הבין שכוונת רבא ששיעור המזיגה הוא על חד תלת, ואם מזוג יותר מדינו לא הוי יין. ולכן קשיא ליה. (ואגב מדברי הרשב"א יש סיוע למש"כ שכוונת רבא במילים לאו חמרא הוא- לאו חמרא מעליא הוא).  

נמצא לסיכום ששיעור המזיגה הוא רבע, ולכאורה עפי"ז יוצא שיין שמזוג יתר על כך – לא מקרי יין, ואין מברכים עליו בפה"ג.

אולם יש לדחות שאמנם יין שמזוג יתר מעל חד תלת, אינו חשוב כדי לקדש עליו, אבל עדיין ניתן לברך עליו בפה"ג, וכן מצאנו לרשב"א בתשובות המיוחסות (סימן קנא) 'ועוד דמנ"ל ביין גמור דכל שיש בו מעט מים יותר מכדי מזיגה שאין מברכים עליו בפה"ג, דאי מההיא דהמוציא דילמא כוס של ברכה שאני דבעינן כוס יפה וחשוב...וכל זה מתוך חשיבות הברכה... ואפשר שאין מביאים ממנו כוס של ברכה משום הקריבהו נא לפחתך ומברכין עליו בפה"ג'. ע"כ.

נבדוק א"כ בעז"ה סוגיא נוספת שעוסקת בשיעור מזיגת היין.

 

דין שמרי יין לברכת בפה"ג 

בסוגיא בב"ב (צו:) נחלקו ת"ק ואחרים לגבי שמרי יין, שלדעת ת"ק ברכתם שהכל, ואחרים אומרים שמרי יין שיש בהם טעם יין ברכתם בפה"ג. והסביר רבא שברמא תלתא (מיא) ואתא ארבע לכ"ע הוי יין גמור ורבא לטעמיה דכל חמרא דלא דרי... ואם רמא תלתא ואתא תלתא- לא כלום הוא. כי פליגי ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא שלדעת חכמים תלתא עול תלתא נפיק פש ליה פלגא, ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא. (כיון שזה יותר משיעור המזיגה). ולדעת אחרים - תלתא עול תרי ופלגא נפיק, פש ליה כוזא (של יין) וכוזא בתרי פלגי (מיא) חמרא מעליא הוא.

יש לשאול על ניתוח זה בדעת אחרים- מדברי אחרים בברייתא משמע שהסיבה שמברכים על שמרי יין בפה"ג, משום שיש בהם טעם יין, וא"כ לכאורה אין זה משנה מהי כמות היין כל עוד יש טעם יין. ולפי דברי רבא הטעם הוא משום שיש כאן שיעור מספיק של יין. ולפי זה יכול להיות באופן עקרוני שיהיו שמרי יין שיהא בהם טעם יין אך לא יברכו עליהם בפה"ג, אף לדעת אחרים כיון שלא נכנס בהם כשיעור. וזה לכאורה סותר לאמור בברייתא. ויש לשאול עוד ע"פ הבנת הגמ' באחרים - אם אנו תולין שכשנכנס תלת ויצא תלת ופלגא- יצא רק תרי ופלגא מיא והשאר יין, מדוע כשנכנס תלת ויצא תלת אין אנו תולין שיצא תרי מיא והשאר יין וחמרא מעליא הוא? 

ונראה שהיה פשוט לרבא' שאף אחרים לא אמרו שכל שיש בו טעם יין מברכים עליו בפה"ג, שהרי לגבי שכר תמרים או שעורים לא חלקו לומר שברכתם בפה"ע או בפה"א וכדו' אף שיש בהם טעם תמרים או שעורים, וא"כ מוכח דאף אינהו מודו שבטעם לבד לא סגי, שכן בשיעור מסויים אין הטעם אלא "קיוהא בעלמא". ולכן הסביר רבא שהמחלוקת ביניהם היא כיצד יש לתלות במקרה שנפיק רק פלגא- האם נתלה שיצא כאן כשיעור יין או לא.

ולגבי השאלה השניה נראה שס"ל לרבא שכאשר נכנס שלש כוסות מים ויוצא יותר - ע"כ שגם השמרים נתנו מכחם, וא"כ יש לנו לתלות שחלק מהמים נשארו ויצא כשיעור מהיין. אולם אם לא יצאה כלל שום תוספת- יש לחשוש שמא השמרים הללו כבר יבשים וכדו' ואינם נותנים כלל מכחם, ולכן אין לנו לתלות שהם הוציאו כ"כ יין. (ושו"ר שאת השאלה השניה כבר הקשה ותירץ כן הרשב"ם על אתר).

 

מה הדין באופן שיצא יותר משלשה חלקי מים, אך פחות מארבעה

בדברי רבא התבאר שאם נתן שלש ויצא ארבע חשיב יין כיון שהיין הוא רבע מהכמות, ואם נתן שלוש ויצא שלוש וחצי חשיב מים, כיון שהיין הוא בסה"כ שביעית מהכל, ושביעית יין אינה כלום. אולם יש לשאול מה הדין כאשר נתן שלוש ויצא בין שלוש וחצי לארבע, כלומר מה הדין כאשר יש חמישית או שישית יין.

ומצאנו לריטב"א (צו:)שנגע בדיוק בנקודה זו, וכתב בפירוש שכל דלא אתא ארבעה לאו כלום הוא, וז"ל - הא ודאי הא דאמרינן דרמא תלתא ואתו [תלתא] ופלגא [לאו דוקא הוא], דאילו לרבנן למה לן הכי לשווייה מיא דהא הוה ליה שביעית יין בלבד, ואנן לא חשבינן להו חמרא אלא ברביעית יין דהיינו על חד תלתא, הילכך לדידהו כל היכא דלא אתו ארבעה שלמים לאו חמרא הוא. ע"כ.

מאידך גיסא, מתוך תשובת מהרי"ל (סימן קמב)נראה שס"ל שכל שיש יותר משיעור שביעית יין – יתכן להחשיבו כיין. שכן המהרי"ל נשאל מהו שיעור יין מזוג שראוי לברכה, והשיב "...לענין יין במים הוכיח ר"י ספ"ק דחולין דחד בשית' בטל ולא חשיב טעמא, ולפענ"ד לענין ברכה נילף מיניה. ואי הוה פחות משית' על חד ניזל בתר טעמא אי הוה יין שראוי לשתייה ע"י מזיגה גדולה כ"כ ושתו ליה אינשי במקום יין ע"י מזיגה כי האי דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם".

ובפשטות נראה שכוונתו לדברי התוס' בחולין (כה:) ששאלו כיצד במתמד בטבל, דרמא תלתא ולא אתו ארבעה הקלו חכמים אף אם יש טעם יין, והלא קיי"ל שכל האיסורים בנותן טעם.

ותירצו וז"ל - ויש לומר דיין במים אפילו בפחות מששים אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא חשיב טעם גמור לרבנן כבשאר איסורין דהכא לא הוי אלא קיוהא בעלמא. ע"כ.

ונראה שמהרי"ל דקדק ממש"כ "אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא" (דהיינו שביעית) לא חשיב טעם גמור, ומשמע דבפחות מכן חשיב כיין.

ומדברי כמה ראשונים נראה ברור שנקטו כמו הריטב"א, דכל שלא אתא ארבעה חשיב מים, זה יצא ראשונה, הרמב"ן בחידושיו לע"ז (ל.) כתב 'אי אית ביה טפי מעל חד תלת מיא מיא הוא'. ע"כ. וכיו"ב כתב הרשב"א (ע"ז ל.) ד"כל שמזגו ביתר מעל חד תלתא מיא מיא בעלמא הוה" ע"כ.

וכן מוכח מהרמב"ם בהל' ברכות (פ"ח ה"ט) שכתב וז"ל- שמרים שנתן עליהם שלשה והוציא מהן ארבעה מברך עליהן בפה"ג, שזה יין מזוג הוא. הוציא פחות מארבעה אע"פ שיש בהם טעם יין מברך עליהם שהכל תחילה. ע"כ.

ועפי"ז נראה שהמהרי"ל יחידאה ממש בזה, אמנם בהמשך דברינו נביא בס"ד אפשרות לפרש שמהרי"ל לא התכוון כלל לתוס' הנ"ל. ונמצא א"כ שלכ"ע בשמרים, כל דאתא פחות מרבע יין – לאו כלום הוא.

 

האם ניתן ללמוד משמרי יין ליין גמור

יש לשאול האם ניתן ללמוד מסוגיא זו, דלריטב"א וסיעתו, כל שמזוג באופן שיש פחות מרבע יין אין לברך עליו בפה"ג, וכמו שמרים שרמא תלתא ויצא מהם פחות מארבע, או שמא יש לחלק בין שמרים לבין יין גמור.

ואחר החיפוש מצאנו כמה ראשונים שנגעו בשאלה זו בהקשר לשאלה האם יש איסור יין נסך ביין שמזוג בפחות מרבע יין.

 

דברי הראשונים במסכת עבודה זרה

בגמ' בע"ז (ל.) אמר רבא, הלכתא יין מזוג יש בו משום יין נסך.

ונחלקו הראשונים מה הגדר של יין מזוג שגזרו עליו משום יין נסך, שבפחות מכן – אין בו איסור משום יין נסך (ובירור זה מסייע לנו להגדיר מתי יין מזוג יוצא מתורת יין ונחשב למים).

הרא"ש במס' ע"ז פ"ב (סימן יג)כתב להדיא ששיעור זה של מזיגה לא נאמר אלא בשמרים, וז"ל - ויין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי"נ, אע"ג דגבי שמרים מפלגינן בין רמא תלתא ואתא ארבעה וכו' הנ"מ גבי שמרים דהיוצא מהן אינו אלא קיוהא בעלמא אע"פ שיש בו טעם יין, אבל יין גמור אדם מוזגו לפי טבעו ומנהגו. ע"כ.

וכיו"ב כתב הרמב"ן בחידושיו למס' ע"ז (ל.), אך שם נראה שהוא כמסתפק בזה, וז"ל - ואפשר דהיכא דאית ביה טעם ומראה יין ביין עצמו לעולם יש בו משום יין נסך, אבל בשמרים לא דההוא טעמא קיוהא בעלמא הוא כדמפורש התם, מה שאין לומר כן ביין עצמו שאע"פ שיש בו יותר מעל חד תלתא מיא כיון שיש בו טעם ומראה [יין] בודאי יין הוא, כדאמרינן בפ"ק דמכות (ג:) בשלשה לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמראה יין דהוו כחמרא מזיגא ולעולם יש בו משום יין נסך, ואין לפרוץ ולהקל בדבר זה אלא בשמרים. ע"כ.

ובחידושי הרשב"א הביא שתי דעות בזה (האם ניתן ללמוד משמרים ליין) ולא הכריע. ונראה שבעל הסברא שיש ללמוד יין גמור משמרים הוא הרא"ה, שכן בבדק הבית על תורת הבית לרשב"א (ב"ה ש"ג נא.) העיר הרא"ה על האפשרות שהעלה הרשב"א לחלק בין שמרי יין לבין יין גמור, וז"ל – ואינו נכון, שאף ביין נאמרו דברים וכן מוכיח בפ' המצניע (צ"ל המוציא). ע"כ.

ובדעת הריטב"א יש להסתפק, כיון שבחידושיו לע"ז (ל.) כתב: אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך. פירשו בו דדוקא כשהוא מזוג כדינו דהיינו על חד תלתא מיא כדאמר רבא גופיה התם דכל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, הא אם מזוג יותר שיש בו מים יותר מן הרביע שכבר יצא מכלל יין לענין קידוש ולענין ברכה דלא שתו ליה אינשי בתורת חמרא, לא גזרו עליו לענין יין נסך דלא שייך ביה משום חתנות וכמים הוא חשוב דקיוהא בעלמא הוא, ונראין דבריהן. מיהו דוקא ביין שלנו (כלומר יין של ישראל שנמזג ואח"כ נגע בו גוי) הא ביין שלהם (של גויים) שנפל בו מים הרי הוא באיסורו עד שיבטל בששים וכדתנן יין במים בנותן טעם דהיינו ששים, ומסתברא דיין מבושל שלנו שנפל בו יין אסור, כיון דיין מבושל חמרא מעליא חשיב לכל דבר וחמרא קרו ליה דמין במינו הוא ונאסר בכל שהוא, והוא הדין דיין המזוג יותר מעל חד תלתא מיא כל היכא דשתו ליה כלל בתורת חמרא מין במינו חשיב בהדי יין בעלמא, והוא אוסר או נאסר בכל שהוא. ע"כ.

ולכאורה מתחילת דבריו, משמע להדיא דס"ל כהרא"ה, אולם מסו"ד נראה שכל ששותים אותו בתורת יין חשיב יין, ודילמא דוקא לחומרא ביין נסך אמרו זאת.

ועכ"פ מצאנו לריטב"א בב"ב (צו:) שכתב וז"ל - לענין מזיגה אין הולכין ביינות שלנו בשעורו של רבא, אלא כל שאין דרך בני אדם לשתותו כלל בתורת יין אין עליו תורת יין לענין ברכה ולא לענין מגע יין נסך, וכדכתיבנא התם בס"ד. ע"כ. ומשמע מהכא א"כ שהגדר הקובע אינו שיעורו של רבא, אלא הדרך של בני אדם למזגו [2] .

 

ראשונים שסוברים שפחות משישית יין ודאי בטל

הגמ' במס' ע"ז (עג:) אומרת- שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זב"ז- רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

והביאו הראשונים שם [3] שני פירושים בזה- י"א דמיירי שבכוס של התרומה יש לוג יין וכנגדו שלשה לוגין מים, ובחולין יש 19 לוגין יין כך ששיעור המים הוא 57 ובסה"כ עם המזיגה יש 76 לוגין, ובסה"כ יש 60 לוגין מים כנגד התרומה, והתרומה בטלה ב 60. לעומת זאת דעת ר"י שמיירי בכוסות שוין ואפ"ה בטלה, שאע"פ ששאר איסורין אינן בטלים בפחות מששים- יין שאני שבששה חלקים מים נטלפ"ג. ע"כ. וא"כ יוצא לפי ר"י שבכל אופן יין שנמזג בששה חלקים מים- אינו יין.

אמנם מצאתי במאירי ע"ז (ל.)שכתב וז"ל- וחכמי התוס' כתבו שכל שנמזג בששה חלקי מים... מותר בשתיה שהוא נטלפ"ג...ודבר זה קולא יתרה ולא מצאו אנשי חכמי ארצות אלו ידיהם ורגליהם להודות להם כן, והרי כמה יינות אנו שותים להדיא בששה חלקי מים ויותר, והוא משביחן. ע"כ. ומבואר להדיא מדבריו שאף יין שנמזג יתר על אחד לשש- דינו כיין ומברכים עליו בפה"ג. (שאילו ברכו עליו "שהכל" מאי קשיא ליה להורות שאין דינו כיין לעניין יי"נ, אלא ודאי כיון שאנו מחשיבים אותו ליין ומברכים עליו בפה"ג- א"א להקל בו לעניין מגע גוי.   

אולם אף הרשב"א (בשו"ת ח"ג סימן רלב) כתב 'ואעפ"י שאין דעתינו מכרעת, אני דעתי נוטה לדברי רבינו יצחק ז"ל'. ע"כ.

 וכן פסק בשו"ע יו"ד (סימן קלד) – 'כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין, ששה חלקים כנגדו. וכל שיש במים כשיעור הזה, מותר אפילו בשתייה'. ע"כ. וכן הסכימו האחרונים שם, ונמצא א"כ שעכ"פ ביין שמזוג יתר מששה חלקי מים – ודאי מברך עליו שהכל.

כאן המקום להעיר שיתכן שמהרי"ל שהובא בתחילת דברינו, שכתב ששיעור המזיגה בכל גווני לא יהיה פחות מאחד לשש, ולמד זאת מדברי ר"י, כיון לדברי ר"י הנ"ל.

ואף שמהרי"ל ציין בתשובתו לר"י שבסוף פ"ק דחולין, ושם לא נזכרו דברי ר"י הנ"ל, אלא רק הסוגיא בב"ב (והסברנו שמהרי"ל למד ששיעור ג' וחצי נאמר בדוקא), יתכן שישנה טעות בציון המקור, ובאמת מהרי"ל התכוון לר"י הנ"ל ממס' ע"ז שנקט להדיא שבפחות משישית הו"ל נטלפ"ג. ויש לסייע לכך שאכן יש כאן טעות, מכך שבתוס' שם כלל לא מוזכר שזוהי שאלת ר"י (אלא רק בתוס' המקביל בב"ב צו:) ועוד שלשון מהרי"ל 'הוכיח ר"י דחד בשיתא בטיל ולא חשיב טעמא'. ובתוס' בחולין ליכא שום הוכחה, אלא דוקא במס' ע"ז מוכח כן מהסוגיא לגבי כוסות יין.

 

סיכום ביניים

ראינו ג' סוגיות שעוסקות בגדרי יין מזוג -

א. הסוגיא בשבת לגבי כוס של ברכה, דהתם מבואר ששיעור המזיגה הוא אחד לארבע, אולם כתב הרשב"א שניתן לומר דדוקא לגבי כוס של ברכה החמירו, אך יתכן שמברך בפה"ג אף בפחות מזה.

ב. הסוגיא בב"ב לגבי שמרי יין, שם התבאר דלדעת רוב המפרשים אי רמא תלתא ואתא פחות מארבעה – חשיב כמיא בעלמא, ולכאורה משמע מכאן שבפחות מרבע – מברך שהכל. אולם יש לדחות דדוקא בשמרים אמרינן הכי, אולם ביין גמור – אף בפחות מרבע יברך בפה"ג. וראינו שאכן נחלקו ראשונים בזה.

ג. הסוגיא בע"ז שאומרת שיין מזוג יש בו משום יין נסך, ופירשו הרבה ראשונים התם דאזלינן בתר טעמא, כלומר כל ששותים את היין הזה בתורת יין – הוא נאסר במגע הגוי, ומשמע א"כ דאזלינן בתר הרגילות בזה.

אולם יש לדחות דדוקא לגבי יי"נ החמירו, משא"כ לגבי ברכה, אמנם יש ראשונים דמשמע מדבריהם שזוהי הגדרת יין אף לעניין ברכה (כמו הרא"ש).

ר"י הגדיר שבכל גווני (אף אם רגילים למזוג את היין ביותר מרבע) שביעית יין כנגד שש שביעיות מים חשיב נותן טעם לפגם אף לעניין יי"נ, וא"כ ודאי שיברכו על זה שהכל.

 

הסוברים שהיינות שלנו נחלשו

הרשב"ם בפסחים (קח: ד"ה ידי חירות לא יצא)כתב על מה שאמרה שם הגמ' שהשותה יין חי בפסח לד' כוסות לא יצא ידי חירות, וז"ל - והני מילי ביינות שלהן דדרו על חד תלת מיא אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה. ע"כ. וכן כתבו התוס' שם (סוד"ה שתאן חי יצא) 'ונראה דדוקא ביינות שלהם שהיו חזקים צריך מזיגה אבל בשלנו לא'. ע"כ.

וכ"כ בספר האורה ח"א (פח, דין ארבע כוסות) 'והני מילי ביינות דידהו דדרי על חד תלתא מיא, אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה'. ע"כ. ובאור זרוע ח"ב (הלכות פסחים סימן רנו) כתב 'ויינות שלנו אינם חזקים ואין טעונין מזיגה ויוצא בהן ידי חירות'. ע"כ.                                   

וכ"כ תר"י בברכות (לב:)ד'נראה דמה דאמרינן דאי רמא תלתא ואפיק ארבע חמרא הוא, זה הוא ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל במקומות שאין היינות חזקים כ"כ אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה לא דיינינן ליה חמרא, ולא מברכין עליו בפה"ג'. ע"כ. ובב"י הביא דברי תר"י, וכתב עליו – ונראים הדברים.

 

ויש לשאול מה קרה ליינות שכעת הם חלשים יותר? ואכן בתר"י הנ"ל לא תלו את ההבדל בין היינות שלנו ליינות שלהם בהבדלי הזמנים, אלא בהבדלי המקום, וכמ"ש "אבל במקומות שאין היינות חזקים כ"כ אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה לא דיינינן ליה חמרא..." ויתכן מאוד לומר שישנו הבדל בין הגפנים בארצות אירופה, לבין זני הגפנים שגדלים בא"י ובבבל, וכמו שאמר לי ר' דביר טל הי"ו שדיבר בזה על ייננים מצרפת שאמרו לו בודאות שהזנים בארץ חזקים יותר מאשר הזנים בצרפת.

וביינות ביתיים פעמים רבות הייין הוא חזק מאוד, באופן שהרבה יותר נוח לשתותו אחר מזיגה כדבעי, ולכן קשה לומר שבימינו אין למזוג את היינות.

וביינות קנויים הדברים משתנים בין היינות, כיון שיש ינות שעוברים תהליך שנקרא "תסיסה מלולקטית" שמעדן את טעמו של היין, וממילא א"צ למזגו כ"כ.

 

דברי השו"ע

השו"ע בסימן רעב (סעיף ה)כתב 'יין חי אפי' אם הוא חזק דדרי (פי' שראוי למזוג) על חד תלת מיא, מקדשים עליו; ומ"מ יותר טוב למזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי. הגה: ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (טור).

ובסימן רד (סעיף ה) כתב: שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך: בורא פרי הגפן, אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל; והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום. הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל (אגור).

ונמצא א"כ שלדעת השו"ע היינות שלנו חלשים יותר, ואין הולכים בהם אחר שיעורו של רבא, אלא לפי השיעור שמוזגים באותו מקום, ואף הרמ"א מסכים שהיינות שלנו חלשים יותר, וכמו שכתב בסימן רעב, אלא הוא רק בא להגביל, שאפילו אם המצא ימצא איזה יין שהוא חזק במיוחד, ונוהגיגם למזגו ביותר מרבע, עכ"פ בשביעית ומעלה בטל, וכדעת המהרי"ל, ור"י שבכה"ג ודאי הטעם בטל ונטלפ"ג.

ובמשנ"ב (שם ס"ק לא) התקשה בדברי הרמ"א, כיצד הוא בא לסייג את דברי השו"ע בשביעית, והלא השו"ע כתב שאפילו ברבע לא חשיב יין, וכתב לחלק בין יין לשמרי יין, כלומר שהשו"ע מיירי בשמרי יין, אבל הרמ"א מיירי ביין גמור, דהתם השיעור הוא שישית. אולם לכאורה קשה מאוד לומר כן, כיון שמקור דברי הרמ"א הוא מהאגור שמקורו במהרי"ל ומקורו בתוס' ספ"ק חולין דמיירי לעניין שמרים. ועוד שחילוק זה נסתר מדברי הרמ"א עצמו בסימן רעב, שכתב שיינות שלנו חלשים, והתם מיירי אפילו לעניין יין גמור, ולכן נלענ"ד נראה ברור כמ"ש.

 

אחרונים שהחמירו מאוד בתערובת מים

בספר אליה רבה (סימן רד סק"י)הביא דברי העולת תמיד שהעיר על הרמ"א, וז"ל – ונראה דעכשיו שאין נוהגין כלל למזוג יינות רפויים במים, אם נתערב מעט מים בו, אפילו המים שנתערב בו הוא פחות מיין, אפ"ה אין מברכין עליו בפה"ג, מיהו למעשה צ"ע ע"כ. ונראה דלהכי השמיט הלבוש דברי רמ"א. ע"כ.

ואף בערוה"ש (סימן רד סעיף יד) כתב 'ודע דיינות שלנו אינם ראוים למזיגה כלל ובמעט מים מתקלקלים וברכתן שהכל'. ע"כ. אולם ניתן להסביר דהיינו דוקא ביין צימוקים שלהם שהיה חלש במיוחד, וכמו שכתב ערוה"ש גופיה (בסימן רב, ובסימן רעב) 'ובכל מדינתינו אין היין מצוי כלל רק מה שעושים מצמוקים כידוע'. ויין זה חלש במיוחד, כיון שהוא רק מים שקיבלו את טעם הענבים.

ואכן הפמ"ג (סי' רד א"א טז)כתב דדוקא ברוב מים מברך שהכל, אבל אם יש בהם רוב יין – מברך בפה"ג. והסברא בזה היא משום דין טפל ועיקר, שכל שיש רוב יין, היין חשיב עיקר.

אולם לכאורה אין זה מובן, שהלא הכא אם באמת היין חלש מאוד, והוא נפגם אפילו בפחות מחמישים אחוז מים, א"כ בטל ממנו שם יין אפילו כשיש יותר מחמישים אחוז, וכמו ביינות צימוקים שדיבר עליהם ערוה"ש, שאפילו אם עירב מעט מים – פגמו, ואין מברכים עליהם אלא שהכל.

ומאידך ביין חזק יותר, אפילו אין רוב יין – מברכים עליו בפה"ג, וכמו שנהגו למזוג בגמ' שהיין הוא רק חלק אחד משלוש או ארבע, ולכן לכאורה אין זה שייך כלל לדין טפל ועיקר, אלא ניתן לומר שכאשר יש רוב יין, בד"כ הטעם יהיה טעם של יין, ושותים אותו כיין.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן מב) כתב בזה דברים נכוחים, וז"ל: ובאמת אין ליתן כלל בזה, דגם בתקופתינו ישנם יינות די חזקים דאפילו רוב מים אין מבטלים מהם תורת יין, וזה ענין דברי רמ"א כאן שהזכיר גם בדידן עד ו' חלקים מים, מיהו מאד צריך להזהר בזה שלא לבא לברכה לבטלה. ע"כ.

ובאמת כמה פעמים שהוזמנתי לשתות מיינות ביתיים, קשה היה לשתותם בלי מזיגה ראויה, מרוב חזקם, והעיקר הוא שימזוג בזהירות באופן שלא יקלקל את היין.

 

דברי הגרע"י כנגד יקבים שמערבים כמות גדולה של מים

בחזו"ע פסח (ח"א עמ' פ) הביא עדות של בעל יקב שנוהגים אצל למזוג את היין במים בשיעור של שישית יין, וכל היתר הוא מים, סוכר, חומרים משמרים, וחומרים מחזקי טעם וכיו"ב.

ובהשגחת הבד"ץ אמרו שיין כזה כשר לפי האשכנזים, והגרע"י העיר על כך שלפי הספרדים אין להקל ביין כזה שאין בו רוב יין. עכת"ד.

אמנם יש להעיר שלכאורה אף לפי האשכנזים יין כזה לא יכון לברכת בפה"ג, ובודאי לא לקידוש, ראשית כיון שנראה ברור שאף הרמ"א מודה שיין ששמו בו סוכר ושאר חומרים מחזקי טעם, באופן שעיקר הטעם אינו מהיין אלא מיתר החומרים (כיון שטעמו של היין לבד יהיה קלוש מדי), לא יברכו עליו בפה"ג, ומקור דברי הרמ"א הוא מהמהרי"ל, ואף המהרי"ל תלה את הדברים בכך שהדרך למזוג במזיגה כ"כ גדולה, ובודאי שהמהרי"ל לא מיירי בכה"ג.

ושנית לגבי קידוש, הרי כבר התבאר שאין לפחות מרובע יין, וביאר הרשב"א שהוא משום כבוד הברכה, ואף הרמ"א שסייג את דברי השו"ע(סי' רד) שיתכן שעד שישית חשיב כיין מיירי רק לעניין ברכת בפה"ג, אך לא לעניין קידוש.

כך שאם אכן מערבים כמות גדולה כ"כ של מים ביין, ומחזקים טעמו, נלע"ד ברור שאף לאשכנזים א"א לצאת בו י"ח קידוש, ולא לברך עליו בפה"ג.

 

המציאות בימינו

אחר הבדיקה בכמה יקבים, התברר שביינות היקרים אין מערבים כלל מים, אולם ביינות המוגדרים לקידוש מערבים מים, כאשר ב'יקבי ארזה' נמסר לי ע"י המשגיח שביינות ובמיץ ענבים יש לפחות 70% יין, וכיו"ב נמסר לי מיינות 'ציון'.

ומאידך ב'יקבי הכורמים' נמסר לי שיש מעל 50% יין, וכן אמר הגר"ד ליאור לגבי יקבי חברון שיש בהם 51% יין.

למעשה נלע"ד כמ"ש בשו"ת שבט הלוי, שבדבר זה אין כלל מוחלט, כיון שיש הבדלים בין סוגי היינות, והעיקר הוא שאנשים רגילים לשתותו כיין, וכמובן שמיירי שאין מערבים יחד עם היין חומרים נוספים כדי לחזק את טעמו, ויתכן מאוד שכאשר יש רוב יין, הטעם הוא טעם של יין, ולכן מהני.

וממילא ב'יינות לקידוש' קנויים שאדם אינו יודע מה עירבו בהם, נראה שעדיף לא לערב בהם מים, כיון שיתכן שע"י כן יפגום אותו מלהיות יין, אף שעדיין יש בו טעם יין, משא"כ ביינות יבשים וכיו"ב שאם היין חזק לו, יוכל למזגו בשיעור שעדיין דרך בנ"א למזגו.

וכן כשדיברתי בזה עם מו"ר הסכים שניתן למזוג את היין באופן שעדיין יש אנשים שרגילים לשתותו כיין.

 


נספח – בירור דעת הרי"ף לגבי שמרי יין

הרי"ף בברכות (לב:) הביא רק את מחלוקת ת"ק ואחרים בברייתא מה מברכים על שמרי יין, וכתב שאין הלכה כאחרים, ולא הביא כלל את האוקימתא של רבא שמיירי באופן שרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, אבל אם רמא תלתא ואתא ארבעה לכ"ע מברך בפה"ג. וכן בפסחים (כג.) כתב וז"ל - ושמרים דרמא עלייהו מיא אף על גב דאית בהו טעם יין לא מברכין עלייהו בורא פרי הגפן דאמרינן בעא מיניה רב נחמן מר' חייא שמרים שיש בהן טעם יין מהו א"ל מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. ע"כ.

ומפני שלענ"ד יש כאן דבר חידוש, ראינו לציין את הדברים.

הר"ן על הרי"ף בפסחים ציין לגבי מש"כ הרי"ף דשמרים אין מברכים עליהם בפה"ג – "פירוש, כל היכא דלא רמא תלתא ואתא ארבעה". ע"כ. אולם יש קושי גדול לומר שהרי"ף התכוון לכך, כיון שהרי"ף לא היה אמור לסמוך על דברי הר"ן שסייגו את דבריו, אלא היה צריך לחלק בפירוש כמה רמא וכמה אתא.

ותר"י בברכות (לב:) כתבו שיינות שלנו חלשים יותר, ולכן אין לדון בהם כדינא דגמ', דכל דרמא תלתא ואתא ארבעה חשיב כיין, וסיימו - ואפשר שמפני זה לא פירש הרי"ף, וכתב סתם אין הלכה כאחרים. ע"כ. כלומר הרי"ף לא הביא את דברי רבא כיון שכעת הדין השתנה. אולם לענ"ד יש בכך קושי, כיון שלמיעוט השגתי אין זו דרכו של הרי"ף, אלא הרי"ף אמור היה להביא את דברי רבא, ולהעיר שכיום הדין שונה.

ואף בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן שמא) נשאל מדוע השמיט הרי"ף את דברי רבא- וענה "ורבינו אלפסי ז"ל ג"כ סתם דבריו כלשון הגמ' שכן דרכו לאחוז לשון הגמ' ומסרן לחכמים". ע"כ.

אולם אכתי אינו מובן מדוע הכא השמיט חילוק זה שנאמר בגמ', ואם כוונת הרשב"א שסמך הרי"ף שהחכמים ילמדו חילוק זה מן הגמ'- לכאורה קשה שכפי הנראה בעניותי אין זו דרכו של הרי"ף כלל.  

ולכן נ"ל בס"ד שהרי"ף פירש הא דבעא מיניה רב נחמן מר' חייא לגבי שמרי יין- אינו בשמרים דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, וכמו שפירשו שאר הראשונים שם ובאמת התקשו מדוע בעא מיניה דבר שהוא מפורש בברייתא - ועוד שלא בעא מיניה בפשטות אי הלכה כאחרים או לא. (וברשב"ם תירץ דברייתא לא שמיע ליה, ובשיטמ"ק כתב בשם הרשב"א דבעא מיניה משום דמסתבר טעמייהו דאחרים). אלא בשמרים דרמא תלתא ואתא ארבעה- ובעא מיניה האם יש לקבל את האוקימתא של רבא לברייתא- (שכן מלשון חכמים שלא חילקו בבריתא נראה שבכל גווני אין מברכים בפה"ג) וענה לו - אמנם אתא ארבעה ויש כאן טעם יין- אבל מי סברת חמרא הוא? קיוהא בעלמא הוא! דלא דמי יין גמור שהוא מזוג על חד תלת לשמרי יין שאינם אלא קיוהא בעלמא.

ולפי זה מובן מאוד מדוע הרי"ף הכא לא הביא שום חילוק בדבר וכתב סתם שברכתם שהכל, ובפסחים פירש יותר והסביר מנ"ל הא- מדבעא מיניה רב נחמן מרב חייא בר אבין... והשיב לו שזהו קיוהא בעלמא. 

ויש בפירוש זה חידוש, כיון שכפי הנראה בדברי הפוסקים הדבר מוסכם שבשמרים דרמא תלתא ואתא ארבעה חשיב יין (מדינא דגמ' עכ"פ) וע"פ הנ"ל נראה שהרי"ף לא מסכים עם זה, אלא לשיטתו על שמרי יין יש לברך שהכל בכל גווני. וצ"ע אם יש לחוש לכך לדינא.

 

 



[1] וכן כתבו מעין זאת מס' תוס' בש"ס ונזכרו על הגיליון במס' שבת (עז.).

[2]  ומכאן יש להעיר על הגאון ר' משה לוי זצ"ל שבספרו הבהיר "ברכת ה'" (ח"ג עמ' קכ) תפס במושלם שדעת הריטב"א שאין לברך בפה"ג על יין שנמזג ביותר מעל חד תלת מיא, כיון שציטט רק את תחילת לשונו.

  [3] רשב"א שם, וכן בר"ן על הרי"ף (לו:) ועוד.

כל הזכויות שמורות © thc.org.il