הוסף למועדפים
|
הפוך את האתר לדף הבית
|
/
/
קהילת תורת החיים יד בנימין
גרעין נצרת עילית
שיעורי וידאו
קטלוג פירות הישיבה
עם הפנים לעם
רמב'ם לשמיעה
גלריה
אתר השידוכים
בוגרים
תרומות
מאמרים אחרונים
הרב שמואל טל: מאמר בנושא פיתוח עין טובה
הרב פרג'ון: בנושא מנהג הסימנים בראש השנה.
הרב שמואל טל: מאמר בנושא חינוך ילדים
הרב שמואל טל: שימו לב אל הנשמה.
הרב שמואל טל: יציאת מצרים, עוני או התפתחות?
הרב שמואל טל: מאמר בנושא תורה וחיי מעשה.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא עבודת ה'.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא חינוך מתבגרים
הרב שמחה פרידמן: כל אדם הוא מיוחד, לכל אחד יש
שיעור אזרחות ע"פ סיפורו של יוסל'ה גנב קדוש
שיעור נפלא של הרב פרגו'ן לכבוד טו בשבט בעניין
מאמר יסודי זה מגדיר את חזונה ומגמתה של ישיבתנ
למה כבר אין צדיקים עצומים כמו בדורות עבר?
ביאור משל עמוק ועתיק מהבעל שם טוב בסוד הגלות
מהי התבוננות איך עושים אותה ולמה היא חשובה כל
האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות בפירות שביע
דברי הספד מאת הרב שמואל טל שליט"א על גדולתו
מקומו המלכותי של ארון ברית ה'. הרב צבי יהודה
מדוע נאסרה רפואה בשבת
עיון במהות התפילה. הרב אריאל פרגו'ן.
כאשר הקריב אברם לבוא מצרים פיזית, נתקרה הוא ג
האם ניתן להתפלל שחרית לאחר ארבע שעות? מיכאל ר
לקבל בשלוות-נפש מה שהקב"ה גוזר, ולא לבייש
האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם?
עוון גדול המביא גלות מצרים וחורבן בית המקדש
כזית מצה בפסח – משערים בנפח או במשקל?
בירור האם פסיפלורה היא עץ או ירק
עד איזה שיעור ניתן למהול את היין
האם ישנו חיוב לאכול סעודה נוספת במוצאי שבת
בירור בדיני ההיתר למכור מחץ לגוי
בירור בגדרי מצוות תשביתו
ביאור דברי התוספתא שצריך לברך שהחיינו על ציצי
בירור האם ישנו חיוב ללבוש טלית קטן במשך היום
האם כסות לילה פטורה מציצית או לא
הפושט טליתו ע"מ לחזור וללבשה האם חוזר ומברך
לימוד תורה וטהרה. הכנה לחג השבועות. הרב אריא
האם צריך להעיר אדם שישן על מנת שיקיים מצווה?
האם ניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק?
לפעמים אנשים מתייחסים קצת בזלזול לבַעיות (במל
מה ההשפעה של המחשבה שלנו? עד כמה מילים פועלות
יצא פעם להיות קצת מבולבלים וטרודים? מעודף משי
1) למה אליהו רץ לפני אחאב? (2) אם רצתה איזבל
במאבק שלנו נגד יצר הרע, לפעמים אנחנו קצת מתעי
מדת קנאות, אם משובחת או מגונה? הדרכות שלמדנו
הלכה
אמונה
לימוד תורה
מועדים
עבודת ה'
מכירת חמץ
מאמר מאת : הרב רועי סיטון

בס"ד

מכירת חמץ

הקדמה

כיום נהוגה מכירת חמץ כללית, דהיינו שהרב מחתים את אנשי קהילתו על שטר מכירה, והחמץ נשאר בבית הישראל, ואחר הפסח יכול הישראל להשתמש בחמצו.

ועל פניו דבר זה אינו מובן, שהרי יש כאן הערמה גלויה לכל שהגוי אינו מתכוון באמת לקנות את החמץ, וממילא כיצד מותר לישראל להשאיר את החמץ בביתו?

ועוד, אם אכן ישנו פתרון כה פשוט לבעיית החמץ בפסח, מדוע אינו מוזכר בגמרא, וכיצד הוא התפתח לאופן שבו הדברים מתנהלים כיום?

ואכן שמענו פעמים רבות מרבנים גדולים שאדם פרטי לא יסמוך על המכירה, וננסה לברר בעז"ה את הדברים עד היכן שידנו מגעת.

 

דברי התוספתא וביאורה

יסוד ההיתר של מכירת חמץ הוא מהתוספתא בפסחים פ"ב (ו-ז), וז"ל התוספתא: "ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה.

רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבא ואקח ממך אחר הפסח". ע"כ.

וכיו"ב מובא בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ב).

בפשטות נראה שדברי התוספתא – רשאי ישראל שיאמר לנכרי וכו', הם המשך של המקרה הקודם, וכך פירושה – ישראל שבא בספינה ויש חמץ בידו, יש לו אפשרות להפטר מהחמץ ע"י שמוכרו או נותנו במתנה, כאשר אם נותנו במתנה צריך לתתה במתנה גמורה (ובהמשך נעמוד בעז"ה מהו פי' המילים "מתנה גמורה") ואם מוכרו לגוי יכול לרמוז לו שישנה אפשרות שהוא יקנה ממנו  את החמץ אחר פסח.

ומש"כ "שיכול לומר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבא ואקח ממך אחר הפסח", הכוונה שבמקום שתקנה בכמות שווה מנה, קח כמות כפולה שווה מאתיים, ואם תחשוש שלא יהיה לך מה לעשות עם כמות כזו של חמץ – ישנה אפשרות שאקנה ממך אחר הפסח.

ויש לשים לב שמלשון התוספתא נראה שאסור להבטיח לו שיחזור ויקנה ממנו את החמץ אחר הפסח, אלא מותר רק לציין שישנה אפשרות כזו.

 

גירסת האגודה בתוספתא

אמנם באגודה (פסחים פ"ב סימן כב) גרס אחרת בתוספתא, וז"ל – נותן ישראל חמצו לגוי וחוזר וקונהו לאחר הפסח, ואמר ישראל 'עד שאתה לוקח חמץ במאתייםקח ממני במנה, ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח. ע"כ.

ובדברי האגודה ישנם כמה שינויים מלשון התוספתא שלפנינו –

א.      לפי האגודה נראה שישנו היתר גמור בזה, לעשות כן בכל שנה, וזהו לא מקרה מיוחד של ספינה.

ב.      האגודה לא כתב "שמא" אקח ממך, אלא "ואני אחזור ואקנה ממך", ויוצא שמותר להבטיח לגוי שיקנה את החמץ ממנו.

ג.        לפי גי' האגודה הישראל אומר לגוי – משתלם לך לקנות ממני כיון שאני אמכור לך בזול (במקום לקנות את החמץ במאתיים, בוא וקח בחצי מחיר).

 

ונראה שהסיבה שהקל בזה היא בגלל השינוי בלשון התוספתא ע"פ גירסתו, שאומר הישראל לגוי – קנה ממני בחצי מחיר, שזוהי מכירה גמורה, ולכן אין איסור לומר לגוי שאני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח, כיון שסו"ס החמץ נקנה לחלוטין לגוי, והעיסקא הזו משתלמת לגוי, ולכן אין בכך הערמה – ושרי. ולכן מותר ג"כ לעשות זאת בכל שנה.

וכן דייק הפר"ח בסימן תמח (ס"ק ד) מדברי האגודה, שאפילו לומר לו בפירוש שיחזור ויקנהו לו ממנו, ויתן לו ריוח – שרי, כיון שהמכירה היא מכירה גמורה בלי הערמה. ע"כ.

 

מדוע התוספתא נקטה מקרה של ספינה

יש לשאול מדוע נקטה התוספתא דווקא מקרה שישראל בא בספינה? והלא האופן שבו ישראל נשאר עם חמץ קודם פסח הוא דבר רגיל שבכל שנה, ואף ביבשה, ומדוע א"כ נקטו דוקא אופן כזה?

ואחר החיפוש מצאנו בדברי ר' מנוח שהוסיף פי' חדש בתוספתא, וז"ל - ונראה לפרש כגון ישראל וגוי שרוצין להפליג בספינה ערב הפסח, והנה הישראל אינו יכול ליקח חמץ הצריך לאחר הפסח צידה לדרכו מפני הפסח, ואומר לגוי עד שאתה לוקח צידה לדרכך במאה דינרים בא וקח במאתים לצרכי וצרכך... והנני מחלה פניך על זה שאם אצטרך אחר הפסח אקח ממך, אפ"ה מותר אע"פ שהגוי קונהו לדעת ישראל ולא יקנהו כי אם לצרכו, אפ"ה מכיון שהישראל לא אמר לו בודאי ולא אמר לו תנאי בפירוש אלא 'שמא', לאו שלוחו הוי וברשותו דגוי קאי, וזה עיקר. ע"כ.

ולפי דבריו לא שמענו כלל היתר לישראל למכור את חמצו לגוי קודם הפסח, כאשר יש בדעתו לחזור ולקנותו אחר הפסח. אלא התוספתא מיירי בחמץ שמעולם לא היה של ישראל.

אמנם מדברי הראשונים האחרים נראה שלא פירשו כן, וכמו שיובא להלן בעז"ה, וז"ל הרמב"ם (פ"ד מהל' חו"מ ה"ז)ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה; וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שייתנו לו מתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי, עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח.  'אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו, על תנאי; ואם עשה כן, הרי זה עובר על בל ייראה ובל יימצא'. ע"כ.

וממה שסיים הרמב"ם "ובלבד שלא ימכור לו על תנאי" מוכח דס"ל דמיירי בחמץ של ישראל, וא"כ ודאי שלא פירש את התוספתא כדברי ר' מנוח.

בהמשך נביא בעז"ה את דברי רב עמרם גאון, והמאירי והריטב"א שכתבו שמכירה זו אסור שתהא דבר קבוע בכל שנה, אלא מאורע שאירע. ועפי"ז מובן היטב מדוע התוספתא נקטה "ספינה".

 

האם מותר להערים?

כלומר האם מותר לתת או למכור את החמץ באופן שהישראל יודע שהגוי יחזיר לו את החמץ אחר פסח. וכל המכירה או המתנה נעשית רק על מנת שישראל לא יצטרך לבער את חמצו.

מפשט לשון התוספתא משמע שמותר להערים, שכן היא מתירה לרמוז לגוי שיתכן והישראל יקנה ממנו את החמץ אחר פסח.

אולם מאידך ממש"כ 'שמא' אצטרך ואקח. משמע להדיא שאסור להבטיח לגוי שאחזור ואקנה ממנו אחר פסח, והמכירה היא באמת מכירה גמורה, אלא שהישראל מעיר שיתכן והוא יחזור ויקנה את החמץ אחר הפסח.

 

שיטת האוסרים להערים

בתשובת הגאונים (גאוני מזרח ומערב סימן קי) מובא: והכי אמר ר' עמרם - והלכתא ישראל שמסר לגוי חמצו או שנתן לו במתנה גמורה, אם משך אותו גוי, ואין בו הערמה, ואינו רגיל ישראל לעשות כן בשאר שנים אלא מאורע הוא, מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי, מ"ט כיון דקנייה גוי קני להו. ע"כ.

ומדברי רע"ג (רב עמרם גאון) למדנו שישנם ג' תנאים למכירת חמץ – א. שהגוי ימשוך את החמץ לרשותו. ב. אין בזה הערמה. ג. הישראל אינו רגיל לעשות כן בשאר שנים.

ואכן בבעל הלכות גדולות (הלכות פסח (פי"א) עמ' קעז) גרס להדיא בתוספתא "ובלבד שלא יערים".

וכן כתבו עוד כמה ראשונים בפשטות שזוהי הגי' בתוספתא, וז"ל המאירי בפסחים (ו.) - ובתוספתא שנינו ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, ובלבד שלא יערים. ומשם כתבו קצת גאונים, בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה, שכל שמשכו הגוי, ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן, מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח. ואף באותה תוספתא אמרו שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח כמו שיתבאר. והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור, ובלא הערמה. ע"כ.

וכיו"ב כתב הריטב"א בפסחים (כא.), וז"ל – והכי איתא בתוספתא (פ"ב ה"ו), ושם אמרו (ה"ז) שרשאי לומר לגוי עד שאתה לוקח במאה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובלבד שלא יערים, אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים, וכן הוא בירושלמי (ה"ב), ע"כ.

וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן ע) שכך היא הגי' בתוספתא, ונביא דבריו בהמשך בעז"ה.

 

המתירים להערים

מתוך דברי הב"י (סימן תמח) מוכח להדיא שלא הכיר את כל הדעות הנז' לעיל שאוסרות להערים, אלא רק פגש בדעה זו דרך ר' ירוחם, וז"ל הב"י - רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה"ג (הל' פסח כט ע"ג) ובלבד שלא יערים. ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי. ע"כ.

כלומר נראה שהב"י הבין שהמלים "ובלבד שלא יערים" אינה גי' התוספתא אלא הערת בה"ג, והוקשה לב"י שכן פשט התוספתא שמותר להערים. ולכן דחק להסביר את דברי בה"ג, שכוונתו שאסור למכור על תנאי.(אמנם יתכן שאם הב"י היה יודע שכך גרסו כמה גאונים וראשונים בתוספתא, אולי היה מקבל גי' זו, ולא דוחק אותה).

וכיו"ב כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן קכ) וז"ל - מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה. ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו. שרי כה"ג או לאו?

תשובה: יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט וכו'. ע"כ. ועיקר סברתו של תה"ד היא משום שלא מצאנו שאסרו חכמים בחמץ, ליתן מתנה כאשר דעתו שהמתנה תחזור אליו. (בהמשך נקרא לכך מתנה "על דעת" להחזיר).

ומצאנו ג"כ בכמה מן הראשונים שציטטו את דברי ר' יחיאל מפריש לגבי עריבה שיש בה חמץ, וז"ל הטור בס"ס תמב - וה"ר יחיאל מפרי"ש כתב עריבות שלשין בהן כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן כי אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית והכלי מצרפו וצריך ליתנן במתנה לעכו"ם עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט. ע"כ. וכיו"ב כתב ג"כ המרדכי בפסחים(סימן תקצז (א)), ר' ירוחם (נ"ה ח"ה מז:) והגהות מיימוניות בפ"ב (אות ר).

ומוכח א"כ דאפילו שאין כוונתו שיעכב המקבל את המתנה אצלו, סו"ס כיון דהשתא מיהת מתכוון לשם מתנה – סגי בהכי, ודמי למתנה על דעת להחזיר. וכמו שכתב ת"ה הנ"ל.

וכיו"ב כתב האו"ז (ח"א סימן תשמח) אחר שציטט את התוספתא 'הא למדת שמותר ליתן חמץ לעכו"ם קודם הפסח ולחזור וליקח הימנו ואפי' בחנם אם יתן לו העכו"ם לאחר הפסח מותר לו לקבל ובלבד שיתן לו מתנה גמורה לעכו"ם שאם העכו"ם היה רוצה היה מעכבו לעצמו'.

אמנם לגבי דברי ר' יחיאל מפריש יש להעיר שאמנם מצאנו שהתיר לתת את הקערה שדבוק בה חמץ, אך לא מצאנו שהתיר להערים ולמכור חמץ ממש, שהרי בקערה באמת אינו רוצה את החמץ, ולכן התיר להערים, משא"כ בחמץ ממש שרוצה לחזור ולאכלו אחר הפסח אינו ברור כלל שר' יחיאל מפריש יתיר ג"כ.

וכן ניתן להוכיח מדברי ר' ירוחם שמחד גיסא כתב את הפיתרון לתת את הקערה לגוי, ומאידך גיסא ציטט את דברי בה"ג שאסור להערים.

 

שיטת הרשב"א בזה

בתשובת הרשב"א ח"א (סימן ע) ישנה לכאורה סתירה בשאלה האם מותר להערים או לא, שכן הרשב"א נשאל לגבי ישראלים שיש להם בורות מלאים חטים ובקרקעית הבור וקירותיו קרוב לודאי שיש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ. האם ניתן לסמוך על הביטול, או שמא צריך לפנות את כל החיטים ולבער את החיטים המחומצות, או שניתן למכור את החיטים הללו לגוי.

והשיב הרשב"א לגבי כל אחת מן האפשרויות, כאשר אין זה פשוט כ"כ לסמוך על הביטול בכה"ג, ולכן הפיתרון שמציע הרשב"א הוא למכור לגוי, וז"ל – 'ואם בא ישראל למכור החטים המופסדים שימצאו בבורו לגוי ומשכיר לו בורו מותר, ואפילו לכשתמצא לומר שהוא חמץ. ואפשר שאפילו בשקבל עליו (הישראל) אחריות... וכל שכן אם לא קבל עליו אחריות שהוא מותר. ובלבד שלא יערים. כדתניא בתוספתא רשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך לאחר הפסח. ותניא בתוספתא אחריתי ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים'. עכ"ל.

ולכאורה דבריו סותרים מרישא לסיפא, שכן מתחילת דבריו נראה שמותר להערים, שהרי הישראל מוכר את ה'חטים המחומצות שנמצאות בקרקעית בורו', וברור הדבר שיש בזה הערמה גמורה, שכן מן הסתם הגוי לא יבוא לחפש ולקחת מקרקעית הבור חיטין מעופשים.

ומאידך בהמשך דבריו כותב הרשב"א להדיא שאסור להערים, וכך גרס בפירוש בתוספתא.

ונראה ליישב שהרשב"א הבין אחרת את המלים "ובלבד שלא יערים", שאין הכוונה שצריך שלא יהא בכוונתו שהחמץ ישוב אליו, אלא הכוונה היא בדומה לפירוש האו"ז למלים "ובלבד שיתן לו במתנה גמורה", דהיינו שאם העכו"ם היה רוצה היה מעכבו לעצמו, ולא יערים לעשות זאת מן השפה ולחוץ בלבד ללא כוונה אמיתית, שאם הגוי ירצה לעכב אצלו – לא יתן לו.

נמצא שאף הרשב"א התיר למכור באופן שישנה אפשרות משמעותית שהגוי יחזיר לו את החמץ במוצאי הפסח, אלא שצריך שיהא לבו שלם עם כך שאם הגוי ירצה לעכב לעצמו – יוכל לעשות כן.

 

לפי המתירים להערים, מה ההיתר בזה?

לכאורה יש לשאול אם אכן כוונתו שהחמץ יחזור אליו אחר הפסח, במה זה שונה ממי שהפקיד את החמץ לגוי, שהחמץ לא יצא מרשותו?

וכבר הזכרנו לעיל את דברי תרומת הדשן (סימן קכ) שכתב שמדינא מתנה על דעת להחזיר שמה מתנה, והוסיף לבאר בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן קיג) וז"ל - הערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, אע"פ ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מ"מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק, ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי. ע"כ.

כלומר הדבר שמבדיל בין מכירה זו לבין פיקדון בעלמא, הוא משום שהגוי יכול לקחת את החמץ לעצמו, שהרי מצד דיני קניינים אין זה לעיכובא שהגוי יקח את החמץ לעצמו אלא סגי בכך שישנה אפשרות כזו, ולפי פירוש זה כך התכוונה התוספתא באומרה "ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה", שהרי אם באמת אין כאן מתנה גמורה, הדבר נחשב כפקדון בעלמא, ואין לכך שום היתר.

(ובהקשר לזה נתייחס בהמשך בעז"ה לבעייה שנוצרה במהלך השנים, שהמכירה נעשתה כללית מאוד וממילא אין לגוי כבר כמעט כל קשר לחמץ, וא"כ היכולת לתת או למכור במכירה גמורה, באופן ששני הצדדים גומרים בדעתם שהגוי יקח את החמץ לעצמו, עומדת בספק גדול).

ולגבי עצם הסברא שמועילה מכירה כזו בהערמה, ניתן להביא ראיה ממש"כ הראשונים לגבי מכירת האוזן של הכבשה ע"מ לפטור את הבהמה מבכורה וכמ"ש הראשונים בתחילת מס' בכורות. וכן מפרוזבול, שמוכר כל שהוא מהקרקע (גיטין לז.).

 

מדוע צריך שיהא החמץ חוץ לבית?

גם תה"ד, וגם הב"י התנו את המכירה בכך שימכור לגוי מחוץ לביתו, כלומר שיוציא את החמץ מביתו, והסביר המג"א(סימן תמח ס"ק ד) דה"ט משום דאל"ה נראה כפקדון.

אולם כפי שיובא להלן בעז"ה, במרוצת הדורות נטו להקל אף בזה, והתירו למכור אף חמץ שנמצא ברשות הישראל, וכדי שיחשב שהוציאו מרשותו – משכירים לגוי את החדר שבו נמצא החמץ. ואף המג"א מביא את הקולא הזו בהמשך דבריו, וא"כ לכאורה אינו מובן דאף אם משכיר החדר לגוי, סו"ס כיון שלא מוציא מרשותו, אכתי מידי מראית עין לא יצאנו. ודלמא השכרת החדר לגוי אית לה קלא, וצ"ע.

 

סיכום ביניים

עד כה ראינו שישנן שתי שיטות בשאלה האם מותר להערים, כאשר לפי סיעת ראשונים אחת צריך שכל המכירה תיעשה בלי שום הערמה, כלומר מכירה או נתינה בלב שלם, באופן שלגוי ישנה אפשרות ברורה לקחת את החמץ לעצמו, ואסור לעשות כן שנה אחרי שנה, כיון שע"י כן ניכר לכל שכוונתו רק להינצל מאיסור חמץ, והוא רוצה לחזור ולזכות בחמץ אחר פסח.  

ומאידך לפי פוסקים אחרים אין בכך פגם, בזה שידוע שהישראל רוצה בסה"כ להינצל מאיסור ב"י, וכוונתו לחזור ולזכות בחמץ אחר פסח. ובלבד שאכן ישנה אפשרות, וכך היא כוונת הגוי והישראל, שאם הגוי יממש את הקניה –  לא תהיה שום מניעה.

 

שאלה על דברי הב"ח והשע"ת

בהקשר לזה יש להעיר על דברי הב"ח בסימן תמח, שהעלה את הבעיה שקשה להוציא את כל חביות היי"ש ממחסני הישראל, ולהעבירם לרשות הגוי, והציע להשכיר או למכור לגוי את המחסן עצמו. והב"ח דן בשאלה באיזה קניין יש להקנות לגוי את החדר, שהרי קיי"ל שאין הגוי קונה אלא בנתינת כסף עם השטר, וכתב על כך הב"ח – 'ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר'. וכך ציטט המשנ"ב בס"ק יב.

כלומר הב"ח בעצמו חושש לכך שהגוי יתייחס ברצינות יתר אל המכירה, ויחזיק בחמץ, אם יהיה לו שטר, ולכן יש לו להתנות עם הגוי שיקנה בלי שטר.

וגדולה מזו כתב בשערי תשובה בסימן תמח, וז"ל - ופעם א' אירע שנכרי הקונה מרתף משקים הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף והיה שותה ושכור והמשקים היו יקרים שהיה עולה להפסד גדול וגם מדאגה בדבר שלא ירבה ריעים שישתו וישכרו עמו והנכרי עני ודאגה בלב איש ישיחנה ויעצתי לו שבעת שהנכרי נופל ומשתקע בשינה יקח המשרת שלו המפתח מכיסו והוא ידמה בנפשו שנאבד ממנו וכולי האי לא עביד שיעשה לו מפתח אחר וכן עשה ועלה כהוגן ונראה לי דה"ה שמותר לומר להמשרת שישאל המפתח מהנכרי שצריך לאיזו חפיצים שלו ואח"כ ישמיט עצמו או שיאמר שאבדו ונראה שאין בזה איסור, ושמעתי שגדול א' נשאל לפניו כזאת ולא השיב לשואל דבר רק כשהלך מאתו שלח אחר הנכרי ואמר לו שצריך בשליחות אגרת על כמה פרסאות וקצץ לו שכר ובשהות ההליכה וחזרה עברו ימי הפסח וקראתי עליו מים עמוקים עצה בלב איש וכתבתי זה ע"ד שאמרו בכתובות ולשון חכמים מרפא. ע"כ.

ולכאורה דברים אלו מעידים כמאה עדים שאין כוונה אמיתית למכור את החמץ לגוי, ובכה"ג לכאורה אין מכירה כלל. וצ"ע.

 

התפתחות המכירה

כפי שהוזכר לעיל יסוד המכירה מופיע כבר בתוספתא, אולם במהלך הדורות המכירה התפתחה מאוד, עד כדי כך שבפועל המכירה אינה נעשית אפילו ע"פ דברי השו"ע או המשנ"ב, וכ"ש וכ"ש שרב המרחק בין התוספתא לבין המכירה הכללית הנהוגה כיום, וכדרך שהעיר בספר הפרדס (עמ' קנט) בנדון אחר, וז"ל: מנהגן של בני אדם שכיוון שמתירין להם שום דבר מתוך דוחק, סוברין הן שהותר מעיקרו ומיקילין יותר. ע"כ.

וכן העיר בנדון דידן הרב יצחק ברנד במאמר שהתפרסם בקובץ "ויהי בישורון מלך", שבתחילה התירה התוספתא שהישראל מוכר את חמצו לגוי, והגוי משלם כסף ולוקח את החמץ לרשותו, ומותר לישראל לציין "שמא" אקח ממך אחר הפסח, ואח"כ נהגו להקל שהישראל מבטיח לו שיקנה ממנו את החמץ אחר פסח, ואח"כ נהגו שהגוי אינו לוקח את החמץ לרשותו, אלא משכירים את בית הישראל לגוי, ואח"כ נהגו שהגוי אינו משלם את כל הכסף אלא רק משלם דמי קדימה, והגוי סומך דעתו שלא יגבו ממנו את הכסף, אבל עדיין מכרו לגוי שסוחר בעניינים כאלו, כך שאם בפועל המכירה תתבצע - יש לו מה לעשות עם החמץ, ואח"כ מכרו לגוי שאין לו כסף לשלם. וזהו עדיין באדם פרטי, אולם אח"כ מכרו את כל החמץ של העיר באופן שהגוי אינו יודע מה הוא קונה, ועדיין נהגו שהישראל נותן לגוי את המפתח של החדר ומגדיר בדיוק מה הוא מוכר ופוסקים על כך מחיר, ואח"כ נהגו שמוכרים באופן כללי את החמץ שברשותו, כך שאם ירצו לממש את המכירה יביאו שמאים שישומו את שוויו של החמץ.

ובמהלך השנים שמכרו לאותו גוי בכל שנה, וכן נתחזק הדבר הרבה שנים שאין תובעים את הכסף מן הגוי, לגוי אין שום הו"א שבאמת מתכוונים לתבוע ממנו את הכסף הנ"ל, ושהוא ילך ויאסוף מבתי ישראל את חלקי החמץ שקנה.

וכן מצאתי בשו"ת אורי וישעי (סימן קכא) שדיבר מרורות על הרעיון החדש של המכירה הכללית, (כשרק התחילו בעניין זה של מכירה כללית), וז"ל – בדבר החדש אשר נבדה מלב לעשות מכירת חמץ במכירה כוללת, שיקנה איש אחד כל החמוצים (החמץ) שבעיר, הן מהשענקרס והן מהסוחרים מהכיפות... והוא ימכרנו לערל. וכבר גיליתי ברבים שהתקנה הזאת אין בה ממש, וכאשר לא שמעתי בכל המקומות אשר ישבו שמה כסאות למשפט רבנים גדולים ומפורסמים לרבים שינהגו בו, ועתה אני מבאר הדבר באר היטב, למען ידעו כל העם למגדול ועד קטן אשר יכנוהו בשם תקנה, אין זה כי אם תקלה ומכשול לרבים וכו'. ע"כ.

 

גמירות דעת של הגוי

אחת הבעיות המרכזיות שישנן במכירת חמץ כפי שהיא מתנהלת כיום, היא משום שכיון שברור לכל שבמוצאי פסח המכירה חוזרת, וכך הדבר חוזר מדי שנה בשנה, ממילא הגוי אינו גומר בדעתו באמת לקנות, שהרי גם הוא יודע שזהו טקס דתי בעלמא, ובאמת אין כאן מכירה, וכפי שהארכנו לעיל.

ואף שסו"ס הגוי מבצע את פעולת המכירה, וא"כ לכאורה נימא "דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט:), אולם זה אינו, כיון שמבואר בגמ' בכמה מקומות שכאשר ידוע לכל שזו מחשבתו לא אמרינן דדברים שבלב אינם דברים, כיון שאלו דברים שבלבו ובלב כל אדם.

וכן כתבו הרבה מאוד ראשונים, וביניהם הרשב"א בכתובות (עט.), הר"ן (שם), הרא"ש שם (סימן ב), התוס' בקידושין (מט:) ועוד.

והכא נמי גלוי לכל שאין הגוי מתכוון לקנות את חלקי החמץ שיאסוף מבתי ישראל, ולשלם על כך סכומי עתק.

וכן כתב בשו"ת אורי וישעי (הנ"ל) וז"ל – איך יתכן שאיש אשר בכל השנה אינו עושה שום מסחר וקניין מאשר אין עמדו מאומה, ובפתע פתאום קודם חג הפסח יפרוץ מסחרו לרוב לקנות למאות ולאלפים, אשר אם יבוא איש ושאלו התחפוץ במקח הזה? ופן יקרך מקרה שתפסיד או יוזל המקח, התשלם למוכרים המעות המגיע להם מאיתך? שוב ישיב: כמוני כמוך יודע כי אין עמדי לשלם מאומה, המן הגורן או מן היקב?! ועיני ולבי רק למען בצוע בצע כסף אשר אקבל אח"כ מהמוכרים כפלים מהערבון תיכף אחר חג הפסח, ואיך אפשר לכנות זאת בשם מכר וקנין כלל? אין זה כי אם סכלות ועורון עינים, למען בצוע בצע כסף, ימשוך היהודי הקונה עון על נפשו בחבלי שוא ומדוחים, ללבוש אדרת קונה ומוכר למען כחש. ע"כ.

ואמנם לגבי הישראל שמוכר ניתן לומר שמשום איסור בל יראה ובל ימצא גמר ומקני, ודמיא למש"כ בב"ב (מח.) דאגב אונסיה גמר ומקני. וה"נ בחמץ אגב אונסיה שלא יעבור על בל יראה גמר ומקני.

אולם לגבי הגוי אין סברא זו, וכן בישראל "חילוני" א"א לטעון טענה זו. ואחד הדברים הבסיסיים בקניין הוא שיהיה גמירות דעת של המוכר להקנות, ושל הקונה לקנות, וכאמור לעיל.

 

וכבר העיר על בעיה זו הרב מחצית השקל (סימן תמח אות ד, ד"ה וצ"ע), וז"ל - אולם כל זה לא יועיל, ולא עלתה ארוכה לשבר בת עמי לעת כזאת אשר נודע ביהודה ובגויים שהמכירה היא רק להפקיע איסור חמץ, אף החרדים ע"ד ה' ומוכרים בלב שלם מ"מ אין דעת הגוי לקנות המקום ולא החמץ... בעניותי הדבר קשה בעיני הרבה, ומה אעשה ולחלשות שכלי בעו"ה לא ידעתי לתקן... (ובהמשך דברינו נביא בעז"ה את תירוצו של מחצית השקל לבעיה זו).

ואכן אחר החיפוש מצאתי שכמה אחרונים העלו את הבעיה הנ"ל, בתור הבעיה הגדולה ביותר במכירת חמץ שבימינו, וכן האריך בזה הרב ברנד בקובץ "ויהי בישורון מלך", וכתב על פי זה שאין לסמוך על מכירת חמץ כפי שהיא מתנהלת כיום.

בהמשך דברינו נביא בעז"ה מספר תירוצים שנאמרו כדי ליישב בעיה קשה זו, ונבחן את דבריהם בעז"ה.

 

במאמר מוסגר ניתן להוסיף שאמנם מצאנו כמה מקרים בגמרא ובפוסקים שהשתמשו במכירה שעל פניו נראה שגם בה אין גמירות דעת, וכגון בגמ' בבכורות (ג:) לגבי רב מרי בר רחל, שהקנה את האוזן של הבהמה לגוי כדי לפטרה מבכורה. ואמנם הגמ' שם אומרת שנענש על כך, אולם הראשונים כבר תירצו שהבעיה היתה משום שהקנה את אוזן העובר עצמו, אבל את אוזן האם מותר למכור, וכ"כ הרא"ש שם, ועוד ראשונים רבים.

ולכאורה היה מקום לשאול דמה גמירות דעת יש בזה לגוי, לקנות אוזן של בהמה?

וכן יש להזכיר את תשובת הרשב"א (סימן ע) הנ"ל שהישראל מוכר לגוי את החיטים המחומצים שנמצאים בקרקעית בורו, ואיזו גמירות דעת יש לגוי בזה?

אולם אחר העיון באמת אין זו קושיא כלל, כיון דהתם אין שום הפסד לגוי, ולכן לא אכפת לו לקנות את האוזן או את החיטים המחומצים. לעומת זאת במכירת חמץ הגוי קונה חמץ בסכומי כסף גדולים, ולגוי אין מה לעשות עם חלקי חמץ שיאסוף מבתי ישראל, וודאי שאין בדעתו כלל לשלם סכומי עתק עבור דבר שהרווח שלו נתון בספק גדול, וכמו כן בזמן המכירה עצמה הוא אפילו לא יודע מה הוא קונה, וברור שכל סוחר שמשלם סכום גדול וחושב ברצינות לקיים את המכירה, הדבר הכי בסיסי הוא לדעת מה הוא קונה.

 

תשובת הגר"מ לוי לבעיית גמירות הדעת של הגוי

הגר"מ לוי בספרו "דבר השמיטה" התייחס לבעיית חסרון גמירות הדעת של הגוי במכירת חמץ ובמכירת קרקעות לגוי בשביעית, וכאשר המוכרים הינם "חילונים" ישנה ג"כ בעיית גמירות דעת מצד המוכר.

וכתב הגר"מ לוי לחדש יסוד חדש בענייני קניינים, שעל פיו המכר חל אף בחסרון גמירות דעת.

כפי שהזכרנו לעיל במקומות רבים בגמ' אנו רואים שכאשר ישנה סתירה בין מה שהאדם עשה לבין אומדן הדעת שלנו מהי כוונתו – אזלינן בתר אומדן הדעת. וכמו למשל במשנה ב"ב (קמו:)מובא ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא, ועמד, אין מתנתו קיימת. והטעם הוא משום דאמדינן דעתו שלא נתן כל נכסיו אם יקום מחוליו.

וחידש הגר"מ לוי שכאשר ישנה סתירה בין מעשיו של האדם לבין אומדן הדעת, אזלינן בתר מעשיו, אלא שכאשר ישנו אומדן דעתא אנו מחשיבים אותו כאילו נעשה תנאי במעשה עצמו, וכמו בנידון הנ"ל ששכ"מ נתן מתנה אנו מחשיבים כאילו נעשה תנאי במתנה, שהיא ניתנה רק על דעת כך שהוא ימות.

ומוסיף הגר"מ לוי, שעל פי הבנה זו, אם באמת תהיה סתירה ברורה בין המעשה לבין אומדן הדעת, באופן שלא נוכל להגדיר את אומדן הדעת כתנאי במעשה – המעשה יגבר. ולכן בשטר המכירה שכותבים שזוהי "מתנה גמורה, מתנה חלוטה" וכיו"ב, ממילא המעשה קיים, ואין מתחשבים באומדן הדעת.

והביא שתי ראיות לדבריו, ולמען הסדר הטוב נביא כל אחת מהראיות ונבחן אותן.

 

ראיה ראשונה שהביא הגר"מ לוי

בשטר מברחת קיי"ל בגמ' בכתובות (עט.) שאינה מתנה, כיון שלא היה בדעתה אלא להבריח מבעלה. ובכ"ז כתב הרשב"א שם, וכן הר"ן שם בשם הרא"ה דאם כתבה לה "מתנה גמורה, מתנה חלוטה, מתנת עלמין" קנתה לגמרי. וכן פסק בשו"ע אבהע"ז (סימן צ סעיף ח).

והבין הגר"מ לוי דה"ט משום שבכה"ג ישנה סתירה גמורה בין המעשה לבין אומדן הדעת, ואזלינן בתר המעשה. וא"כ מכאן ראיה ליסוד הנ"ל.

אולם לכאורה כד מעיינת בה נראה שאין בזה ראיה כלל, ואדרבה יש מכאן קושיא לשיטתו. שכן ההבנה הפשוטה היא שכאשר האשה כתבה כן בפירוש, היא למעשה גילתה דעתה דהכא אין כוונתה להבריח, אלא כוונתה באמת לתת את המתנה לבתה, ולכן שינתה מהלשון הרגילה, וא"כ באופן כזה באמת אין שום סתירה בין מעשיה לבין אומדן הדעת.

וכן מוכח מדברי הרשב"א שם, שכתב שאם כולם הורגלו לכתוב כן הדר הו"ל כשופרא דשטרא. ולפי דברי הגר"מ לוי אין שום משמעות לשאלה אם כולם רגילים לעשות כן או לא, שהרי סו"ס מעשיו סותרים את מחשבתו ויש לנו ללכת אחר מעשיו.

וכ"כ בבית שמואל על השו"ע הנ"ל (ס"ק לד) - "ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרא הוא".

ויש לסייע לסברא זו מתשובת הרשב"א שהובאה בב"י (אבה"ע סימן ס"ו), וז"ל – כתב הרשב"א שאלת זה שנהגו לכתוב בכתובות אפילו מגלימא דאכתפאי אם הוא דוקא או שופרא דשטרא. תשובה אם אינו מנהג וזה כתב קרוב הוא בעיני שזה שכתב מה שלא הורגלו אחרים בדוקא כתב ואומרים לו פשוט ותגבה לה אבל כיון שהורגלו הכל לכתוב כן מסתברא דשופרא דשטרא הוא שאינו בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטום ערומים: ע"כ.

וא"כ מבואר יוצא מדברי הרשב"א דהיכא שלא כולם רגילים לכתוב, והוא כתב, אנו תולים שהוא אכן התכוון לכך, אולם אם כולם כותבים כך אמרינן דהוי שופרא דשטרי – ואינו מחייב. וזהו בדיוק הדין לגבי שטר מברחת.

וממילא אף בנדון דידן, של מכירת חמץ, כיון שנוסח זה של "מכירה גמורה" וכיו"ב, מצוי בכל הנוסחים, אין בכך שום גילוי דעת שאכן כוונתו למכירה גמורה, וא"כ אין בכך כלום.

 

ראיה נוספת שהביא הגר"מ לוי

הגר"מ לוי כתב להביא ראיה נוספת ליסוד זה, מהסוגיא בנדרים מח. לגבי מתנת בית חורון, שהיה  מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הימנו הנאה, והבן השיא את בנו, ואמר לחברו חצר וסעודה נתונים לך, ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. אמר לו חברו "אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשמים", א''ל נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים? אמר לו נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשי? (שהרי לא נתת את החצר באמת במתנה). אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה.

ואמר על זה רבא בגמ' (בלישנא בתרא) לא תימא טעמא דא''ל "ואינן לפניך [אלא שיבוא אבא]" הוא דאסור (דהתם מוכח שלא נתן לו במתנה), אבל א''ל "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" מותר, אלא אפילו אמר ליה "הן לפניך יבא אבא ויאכל" אסור, מאי טעמא? סעודתו מוכחת עליו. ע"כ.

ומלשון רבא משמע דעכ"פ בעינן שיאמר משהו שמגלה על דעתו, שכוונתו לתת את המתנה רק על דעת שיתן לאביו לאכול, אבל אם אינו אומר כלום – משמע שאין שום איסור.

וכן הביא הר"ן שכך דייק הרשב"א, וז"ל - מיהו כתב הרשב''א ז''ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה, אבל לאחר מכן לא, כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי. אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז''ל כתב (בפ''ז מהל' נדרים הל' טו) דאפי' לאחר שעה אסור ואינה מתנה. ע"כ.

וכיו"ב כתבו התוס' שם, וז"ל - ואם הוכיח סופו על תחילתו. פירוש סוף דיבורו, כגון שסיים ואינם לפניך אלא כדי שיאכל פלוני, אבל אמר ליה והם לפניך שיבא אביו מדעתו קאמר ליה.

ומדייק הגר"מ לוי מהכא דהיכא שישנה סתירה בין מעשיו לבין אומדן הדעת – אזלינן בתר מעשיו.

ואף שכתב הר"ן שהרמב"ם (הל' נדרים פ"ז הט"ו) חולק על כך, וז"ל הרמב"ם - נתן לאחד מתנה ואמר לו, הרי הסעודה הזו נתונה לך מתנה, ויבוא פלוני שהוא אסור בהניתי, ויאכל עימנו, הרי זה אסור.  ולא עוד, אלא אם נתן לו סתם, וחזר ואמר לו, רצונך שיבוא פלוני ויאכל עימנו, אם הוכיח סופו על תחילתו, שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא פלוני ויאכל, הרי זה אסור:  כגון שהייתה סעודה גדולה, והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודה זו, שהרי סעודתו מוכחת עליו, שלא גמר להקנות לו. וכן כל כיוצא בזה. ע"כ.

הביא הגר"מ לוי את דברי הכ"מ שם שכתב שאף הרמב"ם לא כתב אלא באופן שאמר לו כן בסמוך לנתינת המתנה, אבל אם שהה קצת – שרי.

 

אולם בראיה זו יש להעיר שתי הערות –

א. לכאורה ראיה זו אינה הוכחה לחידושו של הגר"מ לוי, שכן הכא אין סתירה מוחלטת בין מעשיו (שנתן מתנה), לבין אומדן הדעת (שודאי אין אדם טורח בסעודת בנו ומפסידה), שהרי ניתן להחשיב את אומדן הדעת כתנאי במתנה - שהוא נותן את המתנה על דעת שיאכיל את אביו. ובכ"ז לדעת הרבה ראשונים אזלינן בתר מעשיו. וא"כ יש כאן לכאורה סתירה בין המקור הזה, לבין כל המקורות הרבים שהבאנו לעיל שבהם אזלינן בתר אומדן הדעת [1] . וסתירה זו תהיה גם בין הראשונים עצמם, שהרי ודאי שאף הרשב"א מודה ליסוד הנ"ל דאמדינן דעתו של אדם, וכמו שכתב בפירוש בחידושיו לכתובות (עח:). ועכ"פ לגבי נדון דידן אין זו ראיה כלל [2] .

 

ב. לגבי מש"כ הגר"מ לוי בשם הכ"מ שכך היא דעת הרמב"ם, לכאורה מפשט דברי הרמב"ם לא נראה כך, וכמו שהבינו הרבה ראשונים שם, שהרמב"ם חולק בזה, וכן משמע ג"כ בב"י(יו"ד סי' רכא סעיף ט) שהרמב"ם חולק על דברי הרשב"א בזה. ובשו"ע (שם) העתיק את לשון הרמב"ם.

ועוד יש להוסיף שכך היא באמת דעת הריטב"א בנדרים (שם), וז"ל – סעודתו מוכחת עליו, פי' דאנן סהדי דלא גמר והקנה לזה סעודה שטרח בה כמה טרחות למשתה בנו, ואומדן דעתא הוא דמוכח שלא נתכוון אלא שיהא שמו של מקבל עליה, ואפילו נתן במתנה גמורה סתם בלא תנאי, דתקון סעודה הוי תנאי מפורש [3] . ע"כ.

 

הערה על עצם החידוש של הגר"מ לוי

לגבי עצם החידוש שחידש הגר"מ לוי שכאשר ישנה סתירה בין אומדן הדעת לבין מעשיו, שאין הכוונה שאנו הולכים אחר אומדן הדעת, אלא אנו הופכים את אומדן הדעת לתנאי במעשה עצמו, יש להעיר שבהרבה מקרים לכאורה אין אפשרות לומר כן, וכגון הכותב כל נכסיו לאשתו, לא עשאה אלא אפוטרופא. (ב"ב קלא:), דהתם לכאורה א"א לומר שזהו תנאי, אלא זוהי סתירה מובהקת בין מעשיו לבין אומדן הדעת, ואזלינן בתר אומדן הדעת.

ואף שהיה מקום לדחות ולומר דהתם שאני דאמרינן בגמרא דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא. אולם מדברי התוס' בקידושין (מט:) מוכח שהבינו שהמקרה הזה אכן מוכיח דאזלינן בתר אומדנא, וכמו שהעתקנו לשון התוס' לעיל. וע"כ מה שכתוב בגמ' דשוינהו כהלכתא בלא טעמא משום שכאן יש מקום גם מצד אומדן הדעת לומר שהאדם אכן נתן לאשתו את כל נכסיו, ומתחדש שבכ"ז אומדן הדעת הוא שודאי שאדם לא יערטל את יורשיו לגמרי מן הירושה.

וכן במקרים שמובאים בשו"ת הרא"ש כלל ע"ח, לכאורה א"א לומר שאומדן הדעת יהיה כתנאי במעשה, ובכ"ז הכריע הרא"ש דאזלינן בתר אומדן הדעת, וכגון בסימן א' שם כתב הרא"ש: ראובן שהיה חייב מלוה על פה לשמעון, ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון; נראה לי בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח, וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס. מידי דהוה אשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ עמד, חוזר, משום אומדנא דמוכח. וכן מי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה; רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שידוע אלו היה בנו קיים לא היה כותבו. וכן שטר מברחת, וכאלה רבות, שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח. ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה, אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים; אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלוה שמעון, ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו וכו'. ע"כ.

ובמקרה הראשון נראה שישנה סתירה ברורה בין מעשיו, לבין אומדן הדעת, ובכ"ז הרא"ש מכריע ללכת אחר אומדן הדעת. ועוד כתב להביא ראיה לכך משטר מברחת ועוד, ולכאורה עפ"י דברי הגר"מ לוי אין שום ראיה מדין שטר מברחת, דהתם אין סתירה בין מעשיו לבין אומדן הדעת. אלא ע"כ שבכל המקרים בש"ס אכן הבינו הראשונים שישנה סתירה בין מעשיו לאומדן הדעת, ואזלינן בתר אומדן הדעת.

וכן נראה ממקרים נוספים בכלל עח שם, ובעוד מקומות, אך מחמת יראת האריכות היתרה נעמוד בזה.

 

תירוץ מחצית השקל לבעיית גמירות הדעת של הגוי

אף בספר מחצית השקל (סימן תמח אות ד, ד"ה וצ"ע) העלה את הבעיה הנ"ל וכמו שהזכרנו לעיל, ואחר שכתב שהדבר קשה מאוד בעיניו, משום שאין דעת הגוי לקנות, כתב וז"ל – אח"ז עיינתי בנימוק"י אמתניתין (ב"מ ט:) דראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה – זה שהחזיק בה קנה, דאמרינן שם הטעם דגלי אדעתיה (הראשון) דבנפילה ניחא ליה למקני. וז"ל (הנימוק"י): וזו (ר"ל קניין ד' אמות) כיון דתקנת חכמים היא, שומעין לו, באומר א"א בתקנת חכמים כגון זו. עכ"ל. משמע דהיכא דאיכא קניין מה"ת קונה אע"ג דלא ניחא ליה לקנות. וכ"כ להדיא בספר שיטה מקובצת (שם י:), אלא שכתב שהרשב"א חולק ואייתי ראיה מיבמות (נב:) מעודר בנכסי הגר וסובר שלו הן דלא קני, והכי קיי"ל בחו"מ סימן ער"ה (סעיף כה). מ"מ כבר יש יתד להתלות בו. גם הביא בשם הרא"ה דלא קיי"ל כהאי תירוצא דגלי דעתיה, ע"ש בשיטמ"ק. עכ"ל מחה"ש.

כלומר לדברי מחה"ש אנו סומכים על הסברא שאין צריך דעת קונה, וממילא ה"ה הכא, שאף שאין הגוי מתכוון לקנות, סו"ס הוא קונה בע"כ.

 

ולענ"ד יש להעיר שתי הערות בתירוץ זה –

א. במקרה הנ"ל (שנפל על המציאה) הקונה באמת מתכוון לקנות, אלא שאינו מתכוון לקנות בדרך הקניין המועילה, ובזה אמרינן שאף בלא דעת - קונה. אולם הכא שאומדן הדעת הוא שהגוי כלל לא גומר בדעתו לקנות, ברור שאין אדם קונה בעל כרחו.

ואף שראיתי בספר קצות החושן (סימן ערה ס"ק ד) שכתב לחלק בין זוכה מן ההפקר שאינו קונה, לבין אופן שבו דעת אחרת מקנה, שאז אף כשאין דעתו לקנות קונה. מ"מ אף קצות החושן כתב שבגוי לא אמרינן הכי, ועוד שנראה ברור שבאופן שאינו מתכוון כלל לקנות אינו קונה אף בדעת אחרת מקנה לו, וכ"כ הריטב"א להדיא בב"ב נג רע"ב. וכן מצאתי בתשובת החת"ס יו"ד סימן שי שכתב כן בפשטות, כנגד דברי הגר"י לנדאו (הנוב"י) שכתב ממש כיוצא בדברי המחה"ש, וז"ל החת"ס - ואני אומר אם קושייתו וערעורו על מכירת חמץ ערעור לא הועיל כלום בתירוצו במ"כ הרמה, כי לא יעלה על דעת אדם מעולם שיקנה אדם שלא לרצונו לא בקנין דאורייתא ולא בקנין דרבנן, אלא התם מיירי שבאמת רוצה לקנות הך מלתא, אלא שאינו רוצה בד' אמות כי אם בנפילה, דהשתא אי הוה קנין דאורייתא לאו כל כמיניה לומר לא בעינא למיקנא בקנין דאורייתא ולברור לו דרך לעצמו בקנין שאינו, כגון בנפילה כיון דעכ"פ רוצה הוא לקנות ומשו"ה כ' נמוקי יוסף דעל כל פנים בקנין דרבנן מצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים, והרא"ה ס"ל דלמסקנא אפי' בקנין דרבנן קונה על כרחו כיון שעכ"פ רוצה הוא לקנות. אבל מי שאינו רוצה לקנות כלל מי יכריחנו בשום קנין בעולם. ע"כ.

 

ב. ישנו חילוק ברור בין מתנה לבין מכר, שבעוד שבמתנה ניתן לומר שאם אינו מתכוון לקנות – קונה בכ"ז, כיון שאין לו שום הפסד מכך. משא"כ במכר שיש לו הפסד, ברור שאינו קונה כל עוד לא התכוון לקנות, וכן מצאתי בנתיבות המשפט (סימן ר סס"ק יד)שכתב וז"ל – ועוד יש לחלק בין מתנה למכר, דבשלמא במתנה שפיר אמרינן דדעת אחרת מקנה אותו שאני, דהא המקבל אלו היה יודע מזה, ודאי היה רצונו לקנות, ואומדנא דמוכח הוי בכל דוכתי כאילו נתרצה. משא"כ במוכר ולוקח, מה בכך דהמוכר נתכוון להקנות, מ"מ אימר הלוקח אין רצונו עדיין לקנות שיתחייב בדמיו, ואפשר דעתו שלא יעשה קניין עדיין כדי שיוכל לחזור בו עדיין, מש"ה בעינן כוונה לשם קניין. ע"כ.

 

תירוץ החתם סופר

החתם סופר (חיו"ד סימן שי) העלה ג"כ את הבעיה הנ"ל של גמירות דעת של הגוי, והעלה להקל משני טעמים, וז"ל - חדא מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא אנן לא בעי' להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל ולא דמי למכירת בכור שעיקר הכוונה שיזכה הגוי בבהמה אבל בחמץ עיקר הכוונה שלא יהי' חמצו של ישראל וכל שיצא מרשותו של ישראל אפילו רק בדרך הפקר אינו עובר עליו והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת והא דמשמרו בביתו היינו לצורך העכו"ם ואלו רוצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל א"כ מה לי שלא יהיה דעתו של גוי לקנות.

ועוד לא דמי לקנין אגב דלא סמכא דעתו של גוי שיהי' הקנין הזה קונה ושיפעול המעשה הזה כלל אבל הכא הרי קנה בדרכי הקניות כסף ומשיכה שיודע הגוי שקונים בו מדינא ועשה כל המעשי' הראוי' רק שנאמר אין דעתו לקנות, בכי האי גונא אמרי' דברים שבלב אינם דברים, ולא דמי להא דנפל גלי דעתי' וכו' התם לא הוה דברים שבלב כיון דעביד מעשה דנפילה המגלה על דברים שבלבו דבכל כי האי גוונא הוי דברים שבלב דברים משא"כ הכא. עכ"ל החת"ס.

 

וראיתי בקובץ "ויהי בישורון מלך" לרב יצחק ברנד שהעיר על תירוצו הראשון של החת"ס שהלא הכא הישראל מכר לו את חמצו ודורש את כספו בשביל מכירת החמץ, וא"כ ודאי דלא דמי להפקר.

ולגבי התירוץ השני כבר התבאר לעיל דהכא אין זה דברים שבלב, אלא דברים שבלבו ובלב כל אדם, דלא הוי דברים בעלמא.

 

תירוץ הבכור שור והקושיות שעליו

הגאון בכור שור בספרו בכור שור פסחים (כא.) כתב וז"ל - הנה מעיקרא פירכא על מכירת חמץ הנהוג: הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא, שזה הקונה לאו גברא דאורחיה מעולם לקנות כך, וזה אין דרכו למכור כך, ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ, כנהוג עתה שאין מוכרים בדבר מועט, ושאר הוכחות טובא.

אלא נראה לי, כיון דהאיסור מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וכל אחד מבטל חמצו בלב שלם, כמו שכתבו הפוסקים, דצריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על "לא תעשה", וכל שכן איסור חמור כזה, ולא נשאר כי אם איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם, הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו, כמו שכתוב בתוספתא. ע"כ.

אולם בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן סב) הקשה על דברי הבכור שור, וז"ל - ודבריו צריכים לי עיון לכאורה, דממה נפשך, אי ביטל כבר, שוב איך מוכר לנכרי מה שכבר ביטל והפקיר? ואי מכר תחלה קודם שביטל, הרי אין כלום תועלת במכירה זו, ואיך נאמר לכשיבטלנו אח"כ תחול המכירה למפרע - זה דבר שאין הדעת סובלו. ע"כ.

 

בירור נוסף האם לפי האוסרים את ההערמה, יועיל כאן הביטול מה"ת עכ"פ?

לעיל הבאנו את דברי החת"ס שהקשה שלא יתכן למכור וגם לבטל גם יחד.

ולכאורה ניתן היה לומר דעכ"פ אם האדם יעשה תנאי – שאם המכירה לא תחול, הביטול יחול, ממ"נ אין כאן איסור תורה. אולם אין זה ברור כלל, וישנן דעות שעובר בבל יראה אפילו אם מבטל את חמצו, כאשר כוונתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח. וכפי שיתבאר בעז"ה.

בירושלמי בפסחים פ"ב ה"ב מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל לגבי חמץ שהפקירו ביום יג', האם מותר באכילה אחר הפסח, וז"ל הירושלמי – "הבקיר (הפקיר) חמצו בג' עשר, לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר... א"ר יוסה לר' פינחס נהיר את כד הוינן אמרין אתייא לר' יוחנן כר' יוסה ודרשב"ל כר"מ.  אינה כן אלא ר' יוחנן חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה".

כלומר בתחילה סברו שמחלוקת ר' יוחנן ור"ל תלויה במחלוקת ר' יוסי ור"מ מה דין הפקר שלא זכו בו אחרים (נדרים מג.), שר' יוחנן סובר כר' יוסי שאינו הפקר עד שיגיע לידי זוכה, ולכן הכא שאין זוכה – החמץ אסור. ור"ל סובר כר"מ שאף שלא הגיע לידי זוכה – חשיב הפקר.

ודחה זאת ר' יוסה ואמר שהמחלוקת היא בשאלה האם חוששים להערמה או לא, שר' יוחנן חושש להערמה, ור"ל אינו חושש להערמה.

 

 

מהו איסור הערמה שחשש אליו ר' יוחנן?

אחר החיפוש מצאנו שני הסברים מהו איסור הערמה שאליו חשש ר' יוחנן.

הרא"ש בפסחים (פ"ב ה"ב) אחר שהביא את מחלוקת ר' יוחנן ור"ל, כתב – "כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו". וכיו"ב כתב ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה ח"ה), וכן האו"ז (ח"ב סימן רמו), ועוד.

לעומת זאת ישנם כמה ראשונים שנראה להדיא מדבריהם שכיון שהישראל מתכוון לחזור ולזכות בחמץ אחר הפסח, נמצא שכלל לא ביטלו.

וכן כתב המאירי (פסחים ט.)וז"ל - ר' יוחנן חייש להערמה והואיל והפקיר קרוב לזמן הפסח ראוי לקנסו לאסרו אחר הפסח שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח ור' שמעון בן לקיש לא חייש. ע"כ.

וכיו"ב נראה בדעת הריטב"א (פסחים כא.) שהובא לעיל, שכתב לגבי התוספתא שאסור להערים והוסיף - אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים, וכן הוא בירושלמי (ה"ב), ע"כ. ומפשט לשונו נראה שכוונתו שאף בירושלמי נזכרה הערמה כה"ג, וכוונתו לירושלמי דידן, והבין הריטב"א שכל שכוונתו לחזור וליטלו אחר הפסח חשיב הערמה.

וכן נראה בדעת הר"ן בריש מכילתין שכתב שאין לסמוך על הביטול לבדו משום "שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול, והצריכוהו בדיקה וביעור, שהוא מספיק ג"כ מן התורה". ע"כ.  

והגדיר סברא זאת יפה החתם סופר (ח"א סימן קיד) ונעתיק כל דבריו למרות האריכות, וז"ל - פשוט הוא שכוונת הירושלמי שאוסר משום הערמה אין הפירוש כמו שהבינו האחרונים שיערים לומר בטלתי והוא לא ביטל אשר ע"כ התחכמו לפלפל אם ביטל בפני עדים מאי איכא למימר, ולפע"ד לא כוונו יפה במח"כ [4] .

אבל הענין הוא כך, כי עיקר ביטולו מן התורה הוא בלב, לא יראה לך בטל בלבך [ספרי דברים ט"ז - ד']שיהיה נחשב בעיניו כאילו הוא עפר ואיננו שלו כלל וזה יהיה מוסכם בלבו בהסכמה גמורה שרירא וקיימא, ואז אפילו החמץ כמוס באוצרותיו חתום במרתפו אינו עובר עליו וממילא דמותר אחר הפסח, ואלו הם דברים המסורים ללבו של אדם שנאמר בהם ויראת, אך חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהיה מותר לו באכילה או אפילו בהנאה ממילא אינו נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל, אעפ"י שאמר בפי' כל חמירא ליבטל וליהוי הפקר כעפרא, מ"מ לבו בל עמו שהרי יודע הוא שיהיה שלו אחר ז' ימים ועתה הוא שמור אצלו ליום מועד עד יעבור החג נמצא ממילא עובר עליו בבל יראה.

ואין כאן מקום לומר מה בכך שיחשוב כן בלבו הא בפיו מילא לאמור ליבטל וליהוי הפקר וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים, אומר אני אין הכי נמי, אי הי' מניחו ברה"ר ואמר להוי הפקר ובא אחר וזכה בהחפצים ההם וחזר הוא ואמר לבי לא היה עמי כשאמרתי לבטל וליהוי הפקר, אזי נאמר לו דברים שבלב אינן דברים וזכה אידך, אבל הכא אין אנחנו דנין נגד הזוכה בו שהרי החמץ כמוס באוצרותיו ולא זכה בו ולא יזכה בו אדם מעולם ולא נצרכה אלא שיהיה בלבו כעפר וכדבר הבטל, ואנן סהדי שזה א"א מפני שיודע בעצמו שלאחר ימים יחזור ממונו ונמצא עובר בל יראה, ע"כ אמרו חז"ל שיצטרך לבערו דוקא ואם עבר ולא ביערו יהיה אסור בהנאה אחר הפסח, נמצא ממילא יהיה נחשב בעיניו כעפר וכדבר הבטל שהרי יודע שאין סופו ליהנות ממנו, נמצא אי נמי יארע מקרה שעבר על תקנת חכמים ולא ביערו רק בטלו מ"מ ניצול הוא מאיסור בל יראה דאורייתא, משא"כ אי היה מותר בהנאה אחר הפסח הי' עובר על בל יראה מן התורה אעפ"י שכבר ביטלו. ע"כ.

כלומר מדברי החתם סופר עולה בצורה ברורה שאם דעתו לחזור ולזכות בחמץ אחר הפסח אין ביטולו כלום. וא"כ, אם נניח שהמכירה לא חלה - אף אם מבטל, לפי השיטה הזו עובר מה"ת בבל יראה ובל ימצא. 

 

סיכום

כפי שהתבאר, בתוספתא נזכר עצם הדין של מכירת חמץ, אולם ישנם גאונים וראשונים שגרסו בתוספתא "ובלבד שלא יערים", ובין היתר הכוונה שלא יעשה כן בכל שנה, וא"כ ודאי שמכירת חמץ שמתבצעת כיום אסורה לפי שיטות אלו.

ואף לפי הדעות שסוברות שמותר להערים, רב המרחק בין המציאות של התוספתא, שמוכר את החמץ ממש, ומגיע לידי הגוי וכו', משא"כ כיום, וא"כ אף אם נאמר שמותר להערים, סו"ס במציאות של ימינו חסר מרכיב מרכזי מאוד במכירה – גמירות הדעת של הגוי, כלומר שאין בדעתו כלל לקנות ולהתחייב עבור החמץ שקנה, ובכה"ג בפשטות המכירה אינה מכירה לכל הדעות, ולא מצאנו תשובה שמניחה את הדעת לבעיה זו.

 

הצגת דברי האחרונים שפקפקו גם כן במכירה זו

וכדי שלא יחשדו בנו שאנו מוציאים לעז על מנהג מפורסם שנהגו בו עם ישראל, נזכיר מקצת האחרונים שפקפקו גם הם במכירה הכללית הנהוגה. (אע"פ שכמובן אין להתעלם מכך שרבים מגדולי עולם סמכו ידיהם על המכירה, ואיננו מתיימרים כלל להכניס ראשינו בין ההרים הגדולים).

ראשית יש לציין שמנהג זה כלל לא היה נהוג בקהילות של עדות המזרח, וכפי שהעיד הרב זיני שליט"א במאמר "על מכירת חמץ", שהסיבה שכתב לברר את הבעיות שבמכירה הנהוגה היא משום "שעתה הנני רואה שאף היהודים הספרדים שברוב הדורות נמנעו מנקיטת אמצעי פגום זה, החלו לאמץ מנהג זה, ואימצו יחד אתו את העיוות המחשבתי המתלווה אליו בהכרח".

ואף בקהילות האשכנזים ששם נתקלו בבעיית החמץ של היי"ש לפני פסח, ולכן התפשט שם יותר מנהג זה. מצאנו במהלך הדורות מגדולי הפוסקים שנמנעו מלהשתמש בהיתר זה.

וראשית נזכיר את רבנו הגר"א, שמובא בספר "מעשה רב" אות קפ – 'שלא למכור שום דבר חמץ כי אם מכירה עולמית'.

ובאות קפא – 'אחר הפסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל, ומשמרים ויי"ש ושכר של ישראל, כי המכירה גרוע, ע"כ לא יקנה, רק שיהא משל גוי, או הקמח של ישראל אם אינו לתותה, ויי"ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש'. ע"כ.

וכיו"ב מובא על ר' עקיבא איגר (איגרות סופרים, כתבי רעק"א סי' מח) "אנכי הנני נזהר משתית שכר בחורף מפני חדש, ובקיץ מפני המאל'ץ הנמכר תוך החמץ בערב פסח, אשר גם מו"ח רה"ג נ"ע [ר' עקיבא איגר] נזהר מליקח חמץ הנמכר, ויי"ש לא לקח אחר הפסח כי אם ממוזגים נכרים". ע"כ.

ובשו"ת עטרת חכמים (חו"מ סי' יד) כתב "ותיתי לי שמיום עמדי על דעתי אני כנזיר משתיית יין, ושכר של ישראל שמקודם הפסח". אולם העיר ידידי אבישי. ג. שאין ראיה מנדון הגר"א והגרעק"א כיון שיתכן שהם לא פסלו את עצם המכירה, אלא חששו שהמכירה לא נעשתה כהוגן, כיון שבזמנם כ"א היה עושה מכירה לעצמו, ולא כולם היו בקיאים בדיני קניינים, וכן משמע ממש"כ בתוספת מעשה רב שם שהגר"א ציוה להטביל כלים שנמכרו לגוי, ומשמע דעכ"פ הגר"א חשש שהמכירה חלה.

אמנם לעיל הבאנו מדברי שו"ת אורי וישעי (סי' קכא) שכתב לפסול את המכירה הכללית.

עכ"פ את הנלע"ד כתבנו, והשי"ת יעב"א.



[1] ואין מכאן ראיה לדברי הגר"מ לוי, שכן אף לפי שיטתו היה לנו לעשות מאומדן הדעת תנאי, שאינו נותן את המתנה אלא על דעת שיתן לאביו לאכול, וא"כ ממ"נ יש כאן לכאורה סתירה בין הסוגיות.

[2] ויש ליישב את הסתירה הנ"ל, שלגבי מתנת בית חורון אזלינן בתר מעשיו, ובשאר העניינים אזלינן בתר אומדן הדעת, שבאמת לעולם אזלינן בתר אומדן דעתא של הנותן, אלא שבמתנת בית חורון נותן המתנה מוכן לקחת סיכון שהמקבל לא יכניס את אביו, כיון שסו"ס הסיכוי לכך אינו גבוה, שהרי הוא אוהבו. וא"כ אומדן הדעת הוא שאדם מוכן לקחת סיכון מחושב שכזה (נמצא שסו"ס אזלינן בתר אומדן הדעת אף במתנת בית חורון). וכן מוכח מלשון הרשב"א בנדרים (שם), שכך התנה הרשב"א "שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו, אפ"ה מותר, דמ"מ מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה, ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפ"ה תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר". כלומר הסיבה שהמתנה קיימת היא אך ורק משום שיתכן שהלוקח יקחנה לעצמו.

לעומת זאת בשטר מברחת וכיו"ב אין לה שום עניין לקחת סיכון, ולכן אומדן הדעת הוא שאדם לא נותן את כספו לשוא.

ויש לסייע לחילוק זה ע"פ דברי הרא"ש, שאף בשו"ת הרא"ש ישנה לכאורה סתירה בין כלל עח לכלל ט, שבכלל עח כתב הרא"ש לגבי כמה אופנים שהאדם נותן מתנה כדי להבריח את נכסיו מבעלי חובות, ואמר על כך הרא"ש שאמדינן דעתו והמתנה בטלה, וז"ל הרא"ש שם בסימן ג' "ראובן שהיה חייב מלוה על פה לשמעון, ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון; נראה לי בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח, וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס, מידי דהוה אשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ עמד, חוזר, משום אומדנא דמוכח...וכאלה רבות, שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח. ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה, אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים; אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלוה שמעון, ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו. ע"כ.

ומאידך הרא"ש בכלל ט סימן א' נשאל על אחד שרצה לתת כל נכסיו במתנה לחברו ע"מ להבריח מן המס, האם יוכל להשבע שאכן אין לו נכסים, וכתב להתיר מדינא, וז"ל השאלה והתשובה- (שאלה) ילמדני אדוני. שר שבא לעיר לגבות מס, וממשכן באשר ימצא, איש על רעהו; והלך ראובן קודם לכן, ונתן אשר לו, ומשכונות של ישמעאלים, לשמעון, שהוא פטור מן המס; ונתן במתנה גמורה, בלא תנאי. אם יוכלו שניהם לישבע, זה שאין לו, וזה שהוא שלו כל מה שבביתו; אע"פ שידוע שלא עשה כי אם להבריחו, ולבסוף יחזיר לו, מ"מ במתנה גמורה נתן, והחזרה תלוי בדעתו...

(תשובה) מה שכתבת מענין הברחה, קשה מאד הדבר, ומעולם החמרתי בו מאד, שלא יזלזלו בו. וגם אם יבא הפסד לחברו בהברחה זו, נמצא לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב; אע"פ שהוא אמת כאשר כתבת. ואפילו מתנה ע"מ להחזיר היא מתנה לשעתא; וכ"ש מתנה זו, שהיא בלא חזרה, אם ירצה; מ"מ יש ליזהר מפני חלול השם, אם ירגיש בדבר, וגם שלא יקלו עמי הארץ בדבר. ע"כ.

ולכאורה ישנה סתירה בדבריו, ונראה שהחילוק הוא כנ"ל, דהיכא שמצד האמת מוכן להסתכן ע"מ להפטר מן המס, אמדינן דעתיה שמכוון בלב שלם, משא"כ בשאר האופנים.

והראני ידידי אבישי ג. הי"ו ראיה לכך מדברי התוספות בכתובות (מז:) שכתבו סברא כזו ממש, וז"ל - ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה, וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס. ע"כ.

ואמנם היה מקום לטעון כעת לגבי מכירת חמץ, שאף הגוי מוכן לקחת את החשש של המכירה תמורת טובת ההנאה שמקבל בזמן המכירה, אולם זה אינו, שהלא כבר הזכרנו את דברי הרשב"א במתנת בית חורון שהתנאי הוא שאם ירצה – יוכל המקבל לעכב לעצמו את המתנה מבלי מוחה. ובנדון דידן הדבר ברור שאם הישראל יאמר לגוי – בבקשה, הרי שלך לפניך, צא ואסוף את החמץ שקנית ושלם עליו כאשר יושת עליך, הגוי ירים קול זעקה, ולא יהיה מוכן לבצע את העיסקא בשום אופן.

[3] ואגב מדברי הרמב"ם והריטב"א הללו נראה שאינם מסכימים עם היסוד של תרומת הדשן (שהוא היסוד של מכירת חמץ) שמתנה על דעת להחזיר שמה מתנה, ומדבריהם נראה שמתנה כזו לא שמה מתנה, וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם בהל' בכורים (פי"א ה"ח) שהפודה בנו במתנה על דעת להחזיר אין בנו פדוי. ואכמ"ל.

[4] לכאורה דברים אלו תמוהים, שהרי כמה מחשובי הראשונים פירשו כך, וצ"ע.

כל הזכויות שמורות © thc.org.il