הוסף למועדפים
|
הפוך את האתר לדף הבית
|
/
/
קהילת תורת החיים יד בנימין
גרעין נצרת עילית
שיעורי וידאו
קטלוג פירות הישיבה
עם הפנים לעם
רמב'ם לשמיעה
גלריה
אתר השידוכים
בוגרים
תרומות
מאמרים אחרונים
הרב שמואל טל: מאמר בנושא פיתוח עין טובה
הרב פרג'ון: בנושא מנהג הסימנים בראש השנה.
הרב שמואל טל: מאמר בנושא חינוך ילדים
הרב שמואל טל: שימו לב אל הנשמה.
הרב שמואל טל: יציאת מצרים, עוני או התפתחות?
הרב שמואל טל: מאמר בנושא תורה וחיי מעשה.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא עבודת ה'.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא חינוך מתבגרים
הרב שמחה פרידמן: כל אדם הוא מיוחד, לכל אחד יש
שיעור אזרחות ע"פ סיפורו של יוסל'ה גנב קדוש
שיעור נפלא של הרב פרגו'ן לכבוד טו בשבט בעניין
מאמר יסודי זה מגדיר את חזונה ומגמתה של ישיבתנ
למה כבר אין צדיקים עצומים כמו בדורות עבר?
ביאור משל עמוק ועתיק מהבעל שם טוב בסוד הגלות
מהי התבוננות איך עושים אותה ולמה היא חשובה כל
האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות בפירות שביע
דברי הספד מאת הרב שמואל טל שליט"א על גדולתו
מקומו המלכותי של ארון ברית ה'. הרב צבי יהודה
מדוע נאסרה רפואה בשבת
עיון במהות התפילה. הרב אריאל פרגו'ן.
כאשר הקריב אברם לבוא מצרים פיזית, נתקרה הוא ג
האם ניתן להתפלל שחרית לאחר ארבע שעות? מיכאל ר
לקבל בשלוות-נפש מה שהקב"ה גוזר, ולא לבייש
האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם?
עוון גדול המביא גלות מצרים וחורבן בית המקדש
כזית מצה בפסח – משערים בנפח או במשקל?
בירור האם פסיפלורה היא עץ או ירק
עד איזה שיעור ניתן למהול את היין
האם ישנו חיוב לאכול סעודה נוספת במוצאי שבת
בירור בדיני ההיתר למכור מחץ לגוי
בירור בגדרי מצוות תשביתו
ביאור דברי התוספתא שצריך לברך שהחיינו על ציצי
בירור האם ישנו חיוב ללבוש טלית קטן במשך היום
האם כסות לילה פטורה מציצית או לא
הפושט טליתו ע"מ לחזור וללבשה האם חוזר ומברך
לימוד תורה וטהרה. הכנה לחג השבועות. הרב אריא
האם צריך להעיר אדם שישן על מנת שיקיים מצווה?
האם ניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק?
לפעמים אנשים מתייחסים קצת בזלזול לבַעיות (במל
מה ההשפעה של המחשבה שלנו? עד כמה מילים פועלות
יצא פעם להיות קצת מבולבלים וטרודים? מעודף משי
1) למה אליהו רץ לפני אחאב? (2) אם רצתה איזבל
במאבק שלנו נגד יצר הרע, לפעמים אנחנו קצת מתעי
מדת קנאות, אם משובחת או מגונה? הדרכות שלמדנו
הלכה
אמונה
לימוד תורה
מועדים
עבודת ה'
מצוות תשביתו
מאמר מאת : הרב רועי סיטון

בס"ד

גדר מצוות "תשביתו"

מדוע בודקים חמץ

במשנה בפסחים (ב.) מבואר שיש לבדוק אחר החמץ.

רש"י (שם) פירש שהטעם לכך הוא "שלא יעבור בבל יראה, ובבל ימצא".

ובתוס' (שם) שאלו שהרי מדאורייתא סגי בביטול בעלמא, וא"כ מדוע צריך לבדוק? ותירצו דה"ט שאם ישאר אצלו חמץ בבית, אפילו מבוטל, שאינו עובר עליו בבל יראה, סו"ס ישנו חשש שמא יבוא לאכלו.

וכמה ראשונים הסבירו שגם בדיקת חמץ וגם ביטול חמץ, שניהם מועילים מה"ת, דהיינו אם בדק היטב, סגי בכך מה"ת, וכן אם ביטל את החמץ סגי בכך מה"ת. וכ"כ הר"ן על הרי"ף (א.), ועוד ראשונים.

ובאמת דבר זה כמעט מפורש בגמ', שכן הגמ' בפסחים (ד:) אומרת שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ומוכח א"כ שמדאוריתא ביטול לבד מועיל.

ומאידך בדף (ו:) אומר רב יהודה "הבודק צריך שיבטל", ושואלת עליו הגמ' "מאי טעמא" ומתרצת עיי"ש, ואם איתא שמה"ת חייב לבטל, מדוע שואלת הגמ' מדוע לבטל? אלא ע"כ שהבדיקה לבדה מועילה מה"ת. ונמצא ששניהם מועילים מה"ת בפני עצמם.

ואכן בחידושי הר"ן כתב ששאלת התוס' לא היתה על רש"י, אלא זוהי שאלה על חז"ל, מדוע תיקנו לבדוק חמץ ולא הסתפקו בביטול בלבד? ועל זה ענו – שמא יבוא לאכלו.

 

בפני יהושע (ב.) חקר האם אכן בדיקת חמץ היא מדאורייתא, או שמדאורייתא סגי בביעור החמץ הידוע, אבל אין צריך לחפש אחר החמץ שאינו ידוע, דאין לחשוש למיעוט כזה מה"ת. והוכיח מדברי כמה ראשונים שס"ל שאף הבדיקה אחר חמץ שבסדקים היא מה"ת, והטעם לכך הוא שכיון שהשתמש בחמץ באותם מקומות, הו"ל כחמץ ידוע וחייב לחפש אחריו.

 

כך שלסיכום יוצא שמה"ת יכול לבטל או לבדוק, ומה שיעשה ראשון – הוא יהיה מה"ת, והשני מדרבנן.

 

מדוע מבטלים חמץ

בגמ' בפסחים (ו:) אמר רב יהודה אמר רב – "הבודק צריך שיבטל", כלומר אע"פ שבדק צריך לבטל, ושואלת הגמ' "מאי טעמא? אילימא משום פירורין, הא לא חשיבי (ואין עוברים עליהם בבל יראה). אלא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא נאה ודעתיה עילוה. (כלומר מאכל חשוב שדעתו עליו). ושואלת הגמ', א"כ מדוע לבטל בבדיקה? יבטל כשימצא! ועונה הגמ', שמא ימצא אחר זמן האיסור, דהיינו אחר חצות יום יד', שאז א"א לבטל. ע"כ.

רש"י פירש שמש"כ "דעתיה עילוה", היינו שישנו חשש שכשימצא את הגלוסקא יחפוץ בה, ועד שיתיישב בדעתו וישרפנה, בינתיים עובר בבל יראה.

אולם התוס' (שם ד"ה ודעתיה) הקשו עליו, שהרי אם אנו חוששים שהאדם יחפוץ בגלוסקא כשמוצאה, א"כ מהי שאלת הגמ' "וכי משכחת לה לבטלה", והלא איירי הכא באדם שחפץ בגלוסקא. ומתוך כך פי' הם שמש"כ "ודעתיה עילויה", היינו שהגלוסקא הזו חשובה היא בעיניו (עוד מלפני פסח) ואינה בטלה מאליה, בניגוד לפירורין. ובזה ישנו חשש שכשימצאנה וישהנה יעבור בבל יראה.  

אך מצאנו בט"ז (סימן תלד ס"ק ג) שיישב שיטת רש"י, וכתב שמיירי הכא באדם שאינו רוצה לשרוף את הגלוסקא כיון שהוא חפץ בה, ולכן אנו מציעים לו – שבמקום לשרוף בינתים יבטל, עד שתתיישב דעתו עליו. ובזה אין שום הפסד ולכן אף אם הוא חפץ בגלוסקא, יבטלנה.

עכ"פ למסקנה יוצא שהסיבה שמבטלים חמץ אחר הבדיקה היא משום החשש שמא ימצא גלוסקא נאה, ובזמן שהוא משתהה מלשרפה הוא עובר בבל יראה.

 

האם עובר למפרע על חמץ שלא מצא בבדיקה

דעת רוב הראשונים

עד כה הסברנו שכל הבעיה עם הגלוסקא היא משום שהוא עלול להשתהות מלשרפה, ובינתים יעבור בבל יראה, אולם לגבי כל הזמן שכבר עבר והגלוסקא בביתו, לא עבר בבל יראה. וכן פירשו הרבה ראשונים, וביניהם רש"י, והתוס' (כא. ד"ה ואי) והמאירי (ו:) והר"ן (א.) ומהר"ם חלוואה (ב.) ועוד ראשונים רבים.

והראשונים הוכיחו זאת מקושיית הגמ' "וכי משכחת לה לבטלה", ואם איתא שאכן עובר למפרע, מהי קושיית הגמ', דלמא הסיבה שצריך לבטל מראש היא כדי שלא יתברר שעבר למפרע על בל יראה. וא"כ ע"כ שאינו עובר למפרע.

והטעם בזה הוא משום שסו"ס האדם עשה את שנדרש ממנו (בדיקה), ולכן כעת אינו עובר אף אם נמצא שיש בביתו, דחשיב כאנוס.

 

שיטת הרא"ש

אולם מדברי הרא"ש (סימן ט) לכאורה לא נראה כן, שכן כתב וז"ל - "אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מיד אחר בדיקתו... ומ"ט צריך ביטול, והלא בדק ופינה כל החמץ שנמצא, אי נימא משום פירורין דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה, ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה, משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא, ולכך צריך שיבטל, ושוב אין כאן איסור בל יראה. ופריך והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר עליהן. אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא ולכך צריך לבטל וכי משכח ליבטליה ולמה הצריכו לבטל בשעת הבדיקה דילמא משכח ליה לבתר איסוריה ולא מצי לבטל ליה דלאו ברשותיה קיימא".

ומשמע א"כ שעובר בבל יראה אף על חמץ שאינו יודע עליו.

 

הבנת הקרבן נתנאל ברא"ש

וכן הבין הק"נ (שם ס"ק ג), שלפי הרא"ש עובר למפרע משום בל יראה, כאשר מצא גלוסקא בתוך הפסח, ואפילו לא ידע ממנה.

והסביר הק"נ את קושיית הגמ' שמש"כ "וכי משכחת לה לבטלה", היינו משום שכוונת הגמ' היא שבד"כ כאשר אדם מטאטא את הבית קודם זמן איסורו, הוא עשוי למצוא את הגלוסקא. ובאופן כזה באמת אין חשש של "בל יראה", ולכן שואלת הגמ' "וכי משכחת לה לבטלה". ועונה הגמ' "דלמא משכח לה לבתר איסורא, ולא מצי מבטל לה", ואמנם ניתן היה לתרץ ג"כ שבאופן שמוצא בתוך הפסח ישנה בעיה של "לא יראה", אבל האמת נקט שאחר חצות היום לא יכול לבטל.

 

הבנת הב"ח והט"ז ברא"ש

מאידך הב"ח (סימן תלד) והט"ז (סימן תלד ס"ק ג) כתבו להדיא שאף לפי הרא"ש אינו עובר למפרע בבל יראה.

ומש"כ הרא"ש שעובר על "בל יראה" היינו דוקא בחמץ ידוע, ופירורים חשיבי כחמץ ידוע, כיון שלעולם בבית יש פירורים (וזו לשון הרא"ש שכתב 'ופירורים דקים לן וכו').

 

 

דברי התוס' רא"ש

יש לסייע להבנת הקרבן נתנאל מדברי תוס' הרא"ש (ו:) שכתב להדיא שעובר בבל יראה למפרע, אם לא מצא את החמץ (ולא ביטל), וז"ל – ... דלמא משכח לה לבתר איסורא וכו', ואפילו הוה מצי לבטלה – שגגת לאו בל יראה ובל ימצא איכא, אלא דעדיפא קא משני דאפילו במזיד עבר. ע"כ. וא"כ שפתיו ברור מיללו שאם השהה חמץ בביתו בלא ביטול, אפילו בדק, עובר בבל יראה בשוגג.

וזהו ג"כ פשט דברי הטור (סימן תלד) שכתב "דהשתא (אחר הביטול) אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוה הפקר ולאו דיליה הוא." ומשמע א"כ שאם לא מצא עובר בבל יראה, כל זמן שלא ביטל.

 

מצות תשביתו

שיטת רש"י

הגמ' במס' פסחים (ד:) אומרת שבדיקת חמץ מדרבנן, כיון שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. והסביר רש"י "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה".

כלומר לפי רש"י מצוות תשביתו מתקיימת ע"י ביטול.

 

קושיות התוס'

התוס' שם (ד"ה מדאורייתא) הקשו על רש"י שתי קושיות, שמהן מוכח שמצות תשביתו מתקיימת ע"י ביעור ולא ע"י ביטול - 

א. לקמן (ה.) מוכיחה הגמ' שכוונת התורה במילים "אך ביום הראשון תשביתו" אינה לגבי יום ט"ו (כפשט הפס'), אלא לגבי יום יד', ור"ע הוכיח זאת מכך שלא יתכן שנצטוונו להשבית ביום ט"ו שהוא יו"ט, שהרי אסור לשרוף ביו"ט. ומוכח א"כ שס"ל לר"ע שתשביתו היינו ביעור, ולא ביטול.

ב. לקמן אמרינן "אך" חילק, ומצות תשביתו מתחילה מחצות היום, וא"א לומר שתשביתו היינו ביטול, שהרי א"א לבטל אחר חצות, כמו שאומרת הגמ' (ו:).   

ומכח הקושיות הנ"ל הסבירו התוס' ש"תשביתו" היינו ביעור.

 

תירוצי הרמב"ן לקושיות על רש"י

הרמב"ן (ד:) תירץ את שתי הקושיות על רש"י. לגבי הקושיא הראשונה הסביר הרמב"ן שהמצוה אינה בדוקא להשבית בפועל אחר חצות היום, שהרי אסור להשהות חמץ ברשותו אחר חצות, אלא המצוה היא שכשמגיעה שעת חצות לא יהיה בידך חמץ, ועי"ז מקיים מצות "תשביתו".

ולגבי הקושיא השניה הסביר הרמב"ן שאף רש"י מודה שע"י ביעור מקיים מצות "תשביתו", מק"ו שאם בביטול בעלמא סגי, כ"ש שבביעור ממש יוצא ידי מצוות ביעור. וכוונת רש"י היא שמכך שהפס' שינה מלשונו ונקט "תשביתו" במקום "תבערו", סגי אף בביטול בעלמא.

וא"כ כוונת ר"ע היא שכיון שא"א לקיים ביו"ט שריפת חמץ, א"כ ממילא התורה לא ציותה על "תשביתו" ביום טוב.

 

בירור כיצד מועיל ביטול מן התורה

ביטול חמץ הוא חידוש גדול מאוד, שהתורה אמרה "לא יראה לך חמץ בכל גבולך", ואעפ"כ מתחדש שיכול להיות לי חמץ בביתי, ולא אעבור עליו אם ביטלתי אותו. מהיכן א"כ אנו למדים את דין ביטול בתורה, שאז לא עוברים בבל יראה.

 

על פי דברי רש"י, הדבר ברור, שכן לפי דבריו התורה לימדה זאת במילה "תשביתו", שהכוונה היא שסגי בביטול.

אולם לפי שיטת התוס' שפירשו ש"תשביתו" היינו ביעור, מיד עולה השאלה, מכח מה מועיל הביטול, והסבירו התוס' (ד:) שביטול היינו הפקר, דכשמבטל למעשה הוא מפקיר את החמץ,  וכעת אינו עובר משום "לא יראה" שכן כתיב "לא יראה לך", ודרשו חז"ל (ה:), שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.

הרמב"ן הקשה על התוס' קושיות רבות, שא"א לומר שביטול היינו הפקר, שכן בדיני הפקר ישנם הרבה תנאים שאינם מתקיימים בביטול, וכגון שבהפקר צריך שלשה, וכן בהפקר בעינן שיוציא בפה, ולא סגי בביטול בלב, וכן לשיטת ר' יוסי אין הפקר חל עד שמישהו אחר זוכה בחפץ, ועוד. ויתרה מכל זאת בגמ' לא נזכר בשום מקום לשון הפקר, אלא לשון "ביטול", ומשמע א"כ שזהו חידוש בפני עצמו.

ומסיק הרמב"ן שבאמת ביטול נובע מכך שאינו שלך, אך אין זה ההפקר הרגיל, אלא זהו חידוש מיוחד בדין חמץ בפסח, שכן מדין תורה החמץ אינו שלו מחצות היום, וכמו שאומרת הגמ' בדף (ו:) "אמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו (ע"מ לעבור עליהם) ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה". והסיבה שהתורה עשתה את החמץ כאילו הוא ברשותו, מכיון שהאדם חפץ בו, נמצא שאם האדם גילה בדעתו שאינו חפץ בו (ביטול) באמת החמץ אינו ברשותו, ואינו עובר עליו.

 

דברי הרמב"ם

הרמב"ם כתב בריש פ"ב מהל' חמץ ומצה וז"ל - מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם", מפי השמועה למדו שראשון זה, הוא יום ארבעה עשר.  וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ, דם זבחי", כלומר לא תשחוט הפסח והחמץ קיים; ושחיטת הפסח, הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה - הוא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו, הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ע"כ.

ומלשון הרמב"ם נראה שמצוות "תשביתו" היא דווקא ע"י ביטול, ואת הקושיא הראשונה שהקשו התוס' על רש"י, יוכל הרמב"ם לתרץ כמו הרמב"ן, אולם לגבי הקושיא השניה מר"ע, שאמר הרמב"ן שאה"נ שמקיים את המצוה או בביטול או בביעור, לכאורה מלשון הרמב"ם לא משמע כן, אלא נראה שצ"ל שס"ל לרמב"ם שאין הלכה כר"ע, וכמו שבאמת סובר ר"ע שאין ביעור חמץ אלא שריפה, וכן שלא אמרינן "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", ובשני הדברים הללו אין הלכה כר"ע.

 

חקירת המנחת חינוך בגדר "מצות תשביתו"

המנחת חינוך (מצוה ט) חקר האם מצות תשביתו היא מצוה מעשית בקום ועשה, כלומר שהמצוה היא להשבית ממש וכגון לשרוף את החמץ שברשותו, או שמצוה זו בשב ואל תעשה, כלומר שהמצוה היא להגיע לפסח כאשר אין בידיו חמץ, ועי"כ מקיים מצות תשביתו.

ומנה המנ"ח כמה נ"מ בזה, וכגון שאם נאמר שזו מצוה בקום ועשה אם אין לו חמץ בביתו, צריך לקנות פרוסת חמץ ע"מ לבער אותה, מאידך אם נאמר שזו מצוה בשוא"ת, א"צ לקנות חמץ, אלא בעצם העניין שאין בידו חמץ – מקיים את המצוה. ומונה עוד חמש נ"מ בזה.

ולמעשה כתב המנ"ח שיש לתלות ספק זה במחלוקת הראשונים הנ"ל, שמדברי התוס' שהקשו שלפי פירוש רש"י אינו מקיים מצות תשביתו, שהרי א"א לבטל אחר חצות היום, א"כ מוכח שס"ל שזוהי מצוה בקום ועשה. לעומת זאת לפי דברי הרמב"ן שתירץ את דברי רש"י, מצוה זו היא בשב ואל תעשה, וכמו שכתב הרמב"ן להדיא, שכל שמגיע חצות היום ואין לו חמץ בביתו, מקיים מצוות תשביתו.

והעיר המנ"ח שלפי דברי התוס' שמצות "תשביתו" היא דווקא לבער את החמץ אחר חצות, נמצא שחז"ל שקבעו שיש לבער קודם חצות – ביטלו מאיתנו את המצוה הזו.

ויש לסייע להבנת המנ"ח לכך שאכן לא מקיימים את המצוה לפי שיטת התוס' קודם חצות, ממה ששאל הרא"ש בפ"א סימן י' – מדוע אין מברכים על ביעור חמץ כאשר מוציא אותו לשרפו בשעה חמישית? והשיב הרא"ש דהיינו משום שביעור החמץ קודם חצות לא נפיק מ"תשביתו", שהרי מדין תשביתו בעינן שישרוף אחר זמן איסור חמץ.

 

מנהג הריב"א והערת המרדכי

המרדכי בפסחים (סימן תקלג) הביא את מנהג הריב"א, וז"ל – ור' שמואל מפלייזא אמר שמעתי על ר"י בר' אברהם שהיה רגיל להשהות פרוסה אחת מלשורפה עד תחילת שעה ז' כדי לקיים ביעור [חמץ בזמנו] כדפי' [ר"ת] דפי' [דשלא] בשעת ביעורו בתחלת (שש) [שבע]. ופליאה היא דמפני (שרפה) [ברכה] שאינה אלא מדרבנן היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת שבע. ע"כ.

וע"פ דרכנו למדנו שלדעת המרדכי בכל רגע שאינו מקיים מצות תשביתו, הוא למעשה מבטל מצות עשה. אולם נראה שהריב"א לא יסכים עם זה, אלא המצוה היא רק להשבית את החמץ, ואינו עובר בעשה כשאינו משבית, וכן נראה מדברי התוס' (כח:) ד"ה ר"ש.

 

 

כל הזכויות שמורות © thc.org.il