הוסף למועדפים
|
הפוך את האתר לדף הבית
|
/
/
קהילת תורת החיים יד בנימין
גרעין נצרת עילית
שיעורי וידאו
קטלוג פירות הישיבה
עם הפנים לעם
רמב'ם לשמיעה
גלריה
אתר השידוכים
בוגרים
תרומות
מאמרים אחרונים
הרב שמואל טל: מאמר בנושא פיתוח עין טובה
הרב פרג'ון: בנושא מנהג הסימנים בראש השנה.
הרב שמואל טל: מאמר בנושא חינוך ילדים
הרב שמואל טל: שימו לב אל הנשמה.
הרב שמואל טל: יציאת מצרים, עוני או התפתחות?
הרב שמואל טל: מאמר בנושא תורה וחיי מעשה.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא עבודת ה'.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא חינוך מתבגרים
הרב שמחה פרידמן: כל אדם הוא מיוחד, לכל אחד יש
שיעור אזרחות ע"פ סיפורו של יוסל'ה גנב קדוש
שיעור נפלא של הרב פרגו'ן לכבוד טו בשבט בעניין
מאמר יסודי זה מגדיר את חזונה ומגמתה של ישיבתנ
למה כבר אין צדיקים עצומים כמו בדורות עבר?
ביאור משל עמוק ועתיק מהבעל שם טוב בסוד הגלות
מהי התבוננות איך עושים אותה ולמה היא חשובה כל
האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות בפירות שביע
דברי הספד מאת הרב שמואל טל שליט"א על גדולתו
מקומו המלכותי של ארון ברית ה'. הרב צבי יהודה
מדוע נאסרה רפואה בשבת
עיון במהות התפילה. הרב אריאל פרגו'ן.
כאשר הקריב אברם לבוא מצרים פיזית, נתקרה הוא ג
האם ניתן להתפלל שחרית לאחר ארבע שעות? מיכאל ר
לקבל בשלוות-נפש מה שהקב"ה גוזר, ולא לבייש
האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם?
עוון גדול המביא גלות מצרים וחורבן בית המקדש
כזית מצה בפסח – משערים בנפח או במשקל?
בירור האם פסיפלורה היא עץ או ירק
עד איזה שיעור ניתן למהול את היין
האם ישנו חיוב לאכול סעודה נוספת במוצאי שבת
בירור בדיני ההיתר למכור מחץ לגוי
בירור בגדרי מצוות תשביתו
ביאור דברי התוספתא שצריך לברך שהחיינו על ציצי
בירור האם ישנו חיוב ללבוש טלית קטן במשך היום
האם כסות לילה פטורה מציצית או לא
הפושט טליתו ע"מ לחזור וללבשה האם חוזר ומברך
לימוד תורה וטהרה. הכנה לחג השבועות. הרב אריא
האם צריך להעיר אדם שישן על מנת שיקיים מצווה?
האם ניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק?
לפעמים אנשים מתייחסים קצת בזלזול לבַעיות (במל
מה ההשפעה של המחשבה שלנו? עד כמה מילים פועלות
יצא פעם להיות קצת מבולבלים וטרודים? מעודף משי
1) למה אליהו רץ לפני אחאב? (2) אם רצתה איזבל
במאבק שלנו נגד יצר הרע, לפעמים אנחנו קצת מתעי
מדת קנאות, אם משובחת או מגונה? הדרכות שלמדנו
הלכה
אמונה
לימוד תורה
מועדים
עבודת ה'
ברכת שהחיינו על ציצית
מאמר מאת : הרב רועי סיטון

בס"ד

ברכת שהחיינו על ציצית

התוספתא בברכות

מובא בתוספתא בברכות פ"ו – 'העושה כל המצות צריך לברך, העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה, נכנס לישב בה אומר ברוך לישב בסוכה... העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה, וכשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב... העושה ציצית [לעצמו] אומר ברוך שהגיענו, וכשהוא מתעטף אומר להתעטף [בציצית]. העושה תפילין [לעצמו] אומר ברוך שהגיענו וכשהוא מניחן אומר [אשר קדשנו] להניח תפילין'.

ומבואר יוצא שיש לברך על עשיית הציצית ברכת שהחיינו. אולם יש לברר מכח מה נובע חיוב ברכת שהחיינו על עשיית הציצית, שהרי מצוות ציצית אינה באה מזמן לזמן, וכי נאמר שה"ה שיש לברך שהחיינו בשעה שמכין לעצמו נטלה לנטילת ידים וכיו"ב? הא ודאי שלא, וא"כ צריך להגדיר מהו יסוד החיוב בזה, וכן האם קיי"ל כהאי ברייתא.

 

דברי התוס' בסוכה

התוס' במס' סוכה (מו.) שאלו מדוע ישנן מצוות שמברכים עליהם "שהחיינו", ויש מצוות שאיננו מברכים. ומנו התוס' ד' מצוות שבהן מצאנו ברכת שהחיינו, והן עשיית סוכה ועשיית לולב (וכנ"ל), פדיון הבן (שלהי פסחים), קריאת מגילה (מגילה כא:). ומאידך מנו התוס' ד' מצוות שאין מברכים עליהן, והן עשיית ציצית ותפילין (ואף שמבואר בתוספתא שמברכים עליהם, ס"ל לתוס' שגמ' דילן לא ס"ל כהתוספתא, כיון שבמס' מנחות ששם התבאר מהן הברכות שמברכים על הציצית והתפילין, לא מנו את ברכת שהחיינו), וכן מילה אין מברכים עליה (שכן במס' שבת לא הזכירו ברכה זו בין ברכות המילה), וכן אין מברכים שהחיינו על קריאת ההלל.

ותירצו התוס' שני תירוצים [1] – א. מברכים רק על מצוות שיש בהן שמחה.

ב. הביאו בשם רב שרירא גאון שכתב שלא קיי"ל כמו הגמ' בברכות שאמרה שמברכים על כלים חדשים, שכן מברכים שהחיינו רק על דבר שבא מזמן לזמן, וממילא ניתן לתרץ ג"כ מדוע אין מברכים על ציצית ותפילין, שאף הם אינם באים מזמן לזמן. אבל צ"ע מפדיון הבן, שאינו בא מזמן לזמן, ומברכים.

ולכאורה יש להעיר על דבריהם, לגבי התירוץ הראשון שכ' שמברכים רק על מצוות שיש בהן שמחה, אינו מובן א"כ מדוע על הלל לא מברכים, והלא יש בו שמחה, וכמו כן גם במצוות מילה ישנה שמחה וכמו שדרשו חז"ל על הפס' 'שש אנכי על אמרתך' שזוהי המילה (שבת קל.) ואין לדחות ולומר שבמילה אין שמחה משום צערא דינוקא, שכבר ענה על כך הרשב"א בתשובה (ח"א סימן רמה) שהלא אף מי שנפטר אביו, וקיבל ירושה צריך לברך, וע"כ בכה"ג אין מתחשבים כלל אולי צריך להגיה "בצערו" עיי"ש [ס1]  .

וגם התירוץ השני אינו מובן, שהרי סו"ס אכתי קשה מדוע אין מברכים על ההלל, שהרי הוא כן מגיע מזמן לזמן.

הר"ן בסוכה (שם) הביא רק את התירוץ השני, והסביר שאין מברכים על ההלל, משום שהוא נתקן על כל הצלה שתבוא לישראל, וזה דבר שאינו מגיע מזמן לזמן, ולגבי פדיון הבן כתב 'ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן קאתי, אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו'. ולכאורה יש לשאול דא"כ מאי שנא ממילה, שהרי גם היא תלויה בזמן, שהיא באה רק אחר שמונה ימים. ואולי כוונתו לומר שהכא ניתן ג"כ לברך כיון שישנה ג"כ שמחה על כך שיצא מכלל נפל. אבל כעת שוב יש להעיר דא"כ מאי שנא ממצוות מילה שאף בה יש שמחה. [ועפ"י הנ"ל מיושב]

 

הסתירה בדעת רב שרירא גאון

התוס' בסוכה בסוף דבריהם הביאו את דברי רב שרירא גאון שכתב שלא קיי"ל כמו הסוגיא בברכות שאומרת שמברכים על כלי חדש, כיון שבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וכמבואר בגמ' בעירובין (מב:). מאידך התוס' במנחות (מב: ד"ה ואילו) כתבו על מסקנת הגמ' שם שאין לברך על עשיית התפילין, וז"ל - ופ' הרואה ירושלמי מצריך לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין ובערוך הביאו בערך צץ ג' וחולק על הש''ס שלנו. ובתוספתא דברכות (פ''ו) תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו, ובפ' הרואה (ברכות דף נד.) נמי אמר דאכלים חדשים מברך שהחיינו וכ''כ רב שרירא גאון. ע"כ.

ומשמע א"כ שדעת רב שרירא גאון שיש לברך על כלים חדשים, וזה סותר למש"כ בשמו במס' סוכה. אמנם לפי הגי' שהביא בשיטמ"ק שם (אות יב) אין סתירה, שכן זו גי' השיטמ"ק: ובתוספתא דברכות תני וכו' ורב שרירא גאון כתב דלא סמכינן עלה, ואין מברכין שהחיינו רק מדבר הבא מזמן לזמן. וגם המהרש"א הביא גי' אחרת, וז"ל – ובתוספתא וכו' וכ"כ רב שרירא גאון דלא סמכינן אההיא, כדמשמע ס"פ בכל מערבין, אין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן, ופ' הרואה נמי מצי למיפרך. ע"כ.

הצד השווה שבשתי הגי' הללו הוא שהתוס' הביאו את התוספתא בברכות ע"מ לדחות אותה מן ההלכה, וס"ל שאין מברכין שהחיינו בעשיית ציצית. ובאמת לפי הגי' שלפנינו אינו מובן כלל לשם מה הביאו התוס' את התוספתא בברכות, שהלא הדיון בגמ' הוא לגבי ברכת המצוות על עשיית מצוה, דהיינו האם מברך "אשר קידשנו במצוותיו וציונו לעשות ציצית" וכיו"ב, אבל ברכת שהחיינו מאן דכר שמה.

אולם לפי גי' השיטמ"ק והמהרש"א ניחא שהתוס' רצו לסייע לכך שאנו דוחים את הירושלמי שאמר לברך על המצוות, מכח הגמ' הכא, כשם שדחה רב שרירא גאון את התוספתא בברכות מכח הגמ' בעירובין.

 

ביאור הגר"א לסתירה זו

כל קבל דנא מצאנו להגר"א בביאורו לשו"ע (סימן כב) שכתב שאין סתירה בדברי רב שרירא, (אף בלא שינוי הגי') ואדרבה התוס' סוברים שקיי"ל כמו דברי התוספתא, והסיבה שהתוס' הביאו אותה הוא כדי להוכיח שלא קיי"ל כמו הירושלמי, שהרי התוספתא מיירי במי שעושה ציצית או תפילין, ואומרת רק שמברך שהחיינו, ולא מזכירה כלל שצריך לברך אף על העשייה עצמה, וא"כ מוכח מהתוספתא דלא כהירושלמי.

והתוס' הסבירו מהי הסיבה שמברך שהחיינו בעשיית הציצית, משום כלים חדשים, ולכן הזכירו את הגמ' בברכות. ומה שכתבו 'וכ"כ רב שרירא גאון' הוא רק כדי להוכיח שאף הוא הבין שדין התוספתא הוא משום כלים חדשים. (אלא שלפי רב שרירא עצמו לא קיי"ל כהתוספתא וכהגמ' בברכות, שכן אף על כלים חדשים לא מברכים, כיון שאינם באים מזמן לזמן).

כך שלפי הגר"א אף התוס' במנחות מסכימים שקיי"ל כמו התוספתא ומברכים על עשיית הציצית מדין כלים חדשים.

 

ראשונים נוספים שכתבו שאין לברך על עשיית הציצית שהחיינו

לעיל הזכרנו שמהתוס' בסוכה נראה שלא קיי"ל כמו התוספתא הנ"ל, ואף במחזור ויטרי (סימן תקי) כתב שאין לברך שהחיינו בעשיית הציצית, 'דעל כל דאתי משתא לשתא הוא דמברכינן שהחיינו. וציצית לא קבע לה זמן. הילכך לא צריך לומר שהחיינו. דלאו הילכת' היא. וכן עיקר'. וכיו"ב כתב בסדר תנאים ואמוראים ח"ב אות כו [ס2]  . וכן הראבי"ה בתשובות וביאורי סוגיות סימן אלף פא.

 

הראשונים שפסקו שיש לברך בשעת עשיית ציצית ותפילין

הרמב"ם בהל' ברכות (פי"א ה"ט) כתב וז"ל - כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן, מברך עליה בשעת עשייה, שהחיינו. ע"כ.

ובתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן קמא) ביאר מהיכן למד כל דבר, ומפאת חשיבות הדיוק בלשונו נעתיק את השייך לענייננו, וז"ל - וכבר נתבאר לך שהמצות יברך עליהן בתחילת עשייתן שהחיינו. והמצות נחלקות בזה לשלשה חלקים.

הראשון בהם, שכל מצות עשה, בין של תורה בין של דבריהם, שמחייבת מזמן לזמן, כגון סוכה ושופר ולולב ונר חנוכה ומקרא מגלה, יברך עליהן שהחיינו, וזה ידוע ומפורסם אצל כל אחד.

והחלק השני כל מצוה, שהיא קניין האדם ורכישת דבר, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, גם עליה יברך תחילת עשיתן שהחיינו, לא תהי זו פחותה מקונה כלים חדשים או בונה בית חדש. וראיה לזה ממה שאמרה הבריתא  בדבר ברכת הזמן על הציצית ועל התפילין, אחרי מה שאמרה כל המצות מברכין עליהן שהחיינו והגיענו.

והחלק השלישי כל מצוה שאינה תדירה ואין האדם מתמיד בעשייתה בכל עת, משום שאע"פ שאינה מיוחדת בזמן, דומה היא הואיל ואין חיובה מתמיד, למצוה שהיא מזמן לזמן, ולכן מברכין עליה שהחיינו... וכמו שנתבאר בתלמוד בפדיון הבן, שאבי הבן מברך שתים. ע"כ.

כלומר התוס' וסיעתם ניסו להגדיר גדר אחד בשביל ברכת שהחיינו (כגון שמחה, או דאתי מזמן לזמן) ולכן נאלצו לדחות את התוספתא מן ההלכה, אולם הרמב"ם חילק וכתב שיש בזה שלשה גדרים שונים, ועפי"ז ניתן לקבל גם את התוספתא.

וכן מצאתי לאו"ז הל' תפילין (סימן תקפג) שכתב להדיא שיש לברך שהחיינו בשעת עשיית ציצית ותפילין. וכן הכלבו סימן צח, וכן האבודרהם בברכת המצות ומשפטיהם ד"ה כל מצוה. 

ולגבי התוס' במנחות כבר הזכרנו את מחלוקת האחרונים בדעתם האם קיי"ל כמו התוספתא הנ"ל או לא.

 

דברי הב"י בעניין ההבדל בין ציצית לתפילין

הטור בסימן כב כתב 'העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו'. ובב"י שם הביא את התוספתא הנ"ל ואת לשון הרמב"ם בהלכות, כמקור לדברי הטור.

אך שוב העיר על דברי הטור, וז"ל - ויש לתמוה על רבינו (הטור) שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפילין. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב דסבירא ליה לרבינו דלא קיימא לן כההיא תוספתא אלא אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן... ומשום הכי לא כתב בתפילין שיברך שהחיינו. ומה שכתב בציצית שיברך שהחיינו אינו מטעם המצוה, אלא מטעם קנה כלים חדשים (ברכות נד.) וכן כתב בעל העיטור (שער שלישי ח"ב) וזה לשונו: ציצית לא קביע ליה זמן ולא מברכין עליה שהחיינו ומסתברא לן בשעה שקנה טלית ועושה בו ציצית מחדש מברכין שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים. עכ"ל:

וכן פסק בשו"ע (שם) שיברך שהחיינו על עשיית הציצית משום דלא גרע מכלים חדשים, ומאידך בהל' תפילין לא פסק שיברך שהחיינו, ונראה שטעמו כמו שהתבאר בב"י.

ולפי דברי המהר"י אבוהב יוצא שלפי התוספתא והרמב"ם הסיבה שמברכים שהחיינו על הציצית הוא משום המצוה, והטור למעשה לא פסק את התוספתא, אלא כתב מדעתו את הדין של מי שקונה ציצית, ולמד זאת מדין כלים חדשים.

 

אולם דבר זה קשה מאוד שכן לשון הטור היא אות באות מדברי התוספתא, וקשה מאוד לומר שמקור דברי הטור אינו מהתוספתא.

ועוד יש להעיר שמוכח מדברי מהר"י אבוהב שהבין שהסיבה שמברכים על עשיית הציצית אינה משום כלים חדשים, אלא משום המצוה. אולם הרמב"ם בתשובה (הנ"ל) כתב להדיא שהברכה על עשיית ציצית היא משום כלים חדשים (לא תהי זו פחותה מקונה כלים חדשים).

וכן אף אם נאמר שמברך רק מדין כלים חדשים, מדוע לא יברך אף על התפילין [2] ?

 

הערת הגר"א על הב"י

ובאמת הגר"א בביאורו לשו"ע הכא כתב וז"ל - וכן דעת הטור כאן כהרמב"ם שכ' לשון התוספתא אות באות (כלומר ודלא כב"י שכתב שהטור חולק על הרמב"ם). ומה שהקשה ב"י דלמה לא כ' הטור ג"כ בתפילין, ועפ"ז כ' מהר"י אבוהב וב"י דס"ל להטור כבעל העיטור וליתא. דשהחיינו לא מברך אלא העושה לעצמו דוקא, כמ"ש הרמב"ם שם... וכמ"ש בגמ' שם העושה לולב לעצמו וכ"ה בתוספתא שם בכל המצות 'לעצמו'. וכ"כ הטור כאן. וזה אינו בתפילין שרגיל הוא דהסופר עושה. ע"כ.

כלומר מסביר הגר"א, שאף הטור פוסק את התוספתא, אלא שבציצית הרגילות היא שהאדם עושה ציצית לעצמו משא"כ בתפילין, ולפי התוספתא בעינן שיעשה 'לעצמו'. אבל נראה שאה"נ שכאשר יקבל את התפילין מהסופר כשהן מוכנות יברך שהחיינו מדין כלים חדשים, והחידוש של התוספתא הוא רק שאע"פ שהכלי אינו מוכן (הציצית או התפילין) בכ"ז יכול לברך עליהם כאשר עושה אותם, אבל סו"ס הברכה היא משום כלים חדשים.

 

והשתא דאתינן להכי ניתן לומר שאין כלל מחלוקת בין הפוסקים בדין ברכת שהחיינו על ציצית, שכן הראשונים שדחו את התוספתא מן ההלכה, נראה שהבינו שהסיבה לברכה היא משום עצם המצוה של עשיית הציצית, ועל זה העירו שאין מברכים על מצוה שאינה באה מזמן לזמן, אבל מדין כלים חדשים יכול להיות שאה"נ שיברכו (מלבד לשיטת רב שרירא גאון, שכידוע לא קיי"ל כוותיה). והראשונים שכתבו לברך על עשיית הציצית תלו זאת משום כלים חדשים, כך שלדינא אפשר שאין כלל מחלוקת.

 

סיכום

בתוספתא בברכות מבואר שמי שעושה ציצית או תפילין לעצמו מברך שהחיינו. יש מהראשונים שהבינו שחיוב הברכה הוא משום המצוה שיש בעשיית הציצית והתפילין, ודחו את התוספתא מן ההלכה, כיון שקיי"ל שמברכים רק על מצות שבאות מזמן לזמן. ומאידך דעת הרמב"ם ועוד לקבל את התוספתא, אולם הרמב"ם ביאר שהחיוב של הברכה נובע מדין כלים חדשים שמברך עליהם שהחיינו.

בשו"ע פסק שיש לברך שהחיינו על ציצית מדין כלים חדשים, אולם בתפילין נראה שדעתו שאין לברך. אך דעת הרמב"ם שאף בתפילין צריך לברך וכמבואר בתוספתא.

ולגבי חפצי מצוה כתב המשנ"ב (סימן רכג ס"ק יג) שלדינא אין למחות ביד המברך אם הוא שמח בקניה זו. וכן נראה עיקר. [וכן נהג הלכה למעשה מרן רה"י שליט"א שבירך שהחיינו על ספר קודש שקיבל במתנה]

ובספר הליכות שלמה פ"ד סעיף יד' מובאת תשובה של הגרש"ז אוירבעך, אשר מקורה מספר שיח הלכה סי' כב' אות ה': "לענין שהחיינו בתפילין התנהגתי עם בניי שיחי' שלפני יג' שנה רק הניחו, אבל לא נתתי להם את התפילין במתנה רק במלאת להם יג' שנה, והברכה היא על ההנחה וגם על המתנה של התפילין. ואף שמצוות לאו ליהנות ניתנו, היינו בקונה במעותיו, אבל לא במתנה שזה ממש רכוש". כלומר כאשר אדם קונה תפילין, הוא למעשה מחליף את כספו בשווה כסף שהוא צורך מצוה, ועל זה אנו אומרים שמצוות לאו ליהנות ניתנו (עפ"י סברת המג"א הנ"ל). אולם כאשר הוא מקבל תפילין, הוא למעשה קיבל ג"כ שווה כסף שניתן לברך עליו שהחיינו.

 

ברכת שהחיינו בפעם הראשונה כשמקיים מצוות ציצית

בגמ' במנחות (עה:) ובברכות (לז:) מובאת ברייתא - תניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, נטלן לאכלן אומר המוציא לחם מן הארץ. ונשאלת השאלה מדוע מי שמקריב מנחות צריך לברך שהחיינו?

לפי אחד הפי' של רש"י כת"י במנחות שם מיירי בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, אולם התוס' (בברכות) הקשו על זה, וכתבו: ודוחק גדול הוא, דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב, וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי, ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ''ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו. ע"כ.

נמצא שלפי פי' רש"י יוצא שכשמקיים מצווה בפעם הראשונה צריך לברך שהחיינו, אולם לפי התוס' אין מקור לזה.

וכן כתב להדיא הרוקח בסימן שעא, בשם ריב"ק משפירא - כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחלה צריך לברך, שהחיינו והביא ראיה מדאמרינן במנחות (דף ע"ה) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן. עכ"ל.

והרמ"א ביו"ד בסימן כח סעיף ב' כתב שמי שמקיים בפעם הראשונה מצוות כיסוי הדם צריך לברך שהחיינו.

אולם הש"ך העיר על כך, שלא נהגו כן בשאר מצוות, וז"ל - אבל צ"ע לפ"ז אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו, וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה, כמ"ש מהרי"ק שורש קכ"ח, וכן על מזוזה כדלקמן ר"ס רפ"ט. אלא ע"כ ס"ל דאפילו במצוה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע, וכדעת התוס' והר"ן והרשב"א הנ"ל, ומפרשי' ההיא דמקריב מנחות כמ"ש התוס' והרשב"א בחדושיו פ' כיצד מברכין דהיו כ"ד משמורות ואין מתחדשות יותר מב' פעמים בשנה וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו עכ"ל הא לאו הכי לא וא"כ ה"ה בכסוי. וצ"ע. עכ"ל.

ולדבריו הסכים הפר"ח בליקוטיו שם, וכן הסכימו האחרונים שלמעשה אין לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיים מצוה.



[1] הבנה זו בתוס' היא לכאורה הכרחית (שיש כאן שני תירוצים שונים), וכן הסביר המהרש"א.

[2] אמנם ניתן ליישב עפ"י סברת המג"א בסימן רכג ס"ק ה. שכתב שמצוות לאו ליהנות ניתנו ולכן אין לברך על קניית ספר חדש, וא"כ ה"ה לתפילין. אולם סברא זו רבו הלוחמים עליה וכמבואר במשנ"ב שם.


  [ס1] שמא יש לחלק בין כשהצער הוא בגוף הענין לבין כשהצער בא אגב אורחא, ואבאר: כשמת אביו, אינו מברך  שהחיינו על כך שאביו מת, אלא על כך שזכה בירושה, ולימדונו רבותינו שמברך שהחיינו אע"ג שהירושה הגיעה לידו בעקבות מקרה מצער.

אך הכא הצער הוא בעצם המעשה, שהתינוק מצטער בעצם מעשה החיתוך. ועוד שכבר דרשו חז"ל על מצות המילה "כי עליך הורגנו כל היום", א"כ אין במצווה זו שמחה מובהקת, אלא חז"ל באו ללמדנו שאע"ג שיש סכנה ופחד ועצב לאב לחתוך את בנו הרך, וכן מצד הבן עצמו איכא "צערא דינוקא", מכל מקום כיון שהקב"ה אמר - האב שש לעשות רצון אביו שבשמים.

 

(וקצת דומה למ"ש חז"ל שעדיף להיות מכוער ועני וכו', שודאי שהאדם צריך להיות ברווח כלכלי ואינו צריך לחפש כשידוך את "עוגיפלצת", אך מכל מקום יש להסתכל על הצד החיובי שבמציאות העגומה. ואכמ"ל, ואני מקוה שלא עברתי על איסור "לא תקשקש")

 

דהיינו, אין השמחה היא בעצם המצוה, ודלא כקריאת הלל שהשמחה היא בעצם המעשה.

[ואני לא באתי לחלוק על הרשב"א, אלא להעמיד דברי רבותינו בעלי התוס' נ"ע...]

  [ס2] אשמח לדעת מי הוא מרן המחבר של ספר זה

כל הזכויות שמורות © thc.org.il