הוסף למועדפים
|
הפוך את האתר לדף הבית
|
/
/
קהילת תורת החיים יד בנימין
גרעין נצרת עילית
שיעורי וידאו
קטלוג פירות הישיבה
עם הפנים לעם
רמב'ם לשמיעה
גלריה
אתר השידוכים
בוגרים
תרומות
מאמרים אחרונים
הרב שמואל טל: מאמר בנושא פיתוח עין טובה
הרב פרג'ון: בנושא מנהג הסימנים בראש השנה.
הרב שמואל טל: מאמר בנושא חינוך ילדים
הרב שמואל טל: שימו לב אל הנשמה.
הרב שמואל טל: יציאת מצרים, עוני או התפתחות?
הרב שמואל טל: מאמר בנושא תורה וחיי מעשה.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא עבודת ה'.
הרב שמואל טל: מאמר חשוב בנושא חינוך מתבגרים
הרב שמחה פרידמן: כל אדם הוא מיוחד, לכל אחד יש
שיעור אזרחות ע"פ סיפורו של יוסל'ה גנב קדוש
שיעור נפלא של הרב פרגו'ן לכבוד טו בשבט בעניין
מאמר יסודי זה מגדיר את חזונה ומגמתה של ישיבתנ
למה כבר אין צדיקים עצומים כמו בדורות עבר?
ביאור משל עמוק ועתיק מהבעל שם טוב בסוד הגלות
מהי התבוננות איך עושים אותה ולמה היא חשובה כל
האם ניתן לצאת ידי חובת משלוח מנות בפירות שביע
דברי הספד מאת הרב שמואל טל שליט"א על גדולתו
מקומו המלכותי של ארון ברית ה'. הרב צבי יהודה
מדוע נאסרה רפואה בשבת
עיון במהות התפילה. הרב אריאל פרגו'ן.
כאשר הקריב אברם לבוא מצרים פיזית, נתקרה הוא ג
האם ניתן להתפלל שחרית לאחר ארבע שעות? מיכאל ר
לקבל בשלוות-נפש מה שהקב"ה גוזר, ולא לבייש
האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם?
עוון גדול המביא גלות מצרים וחורבן בית המקדש
כזית מצה בפסח – משערים בנפח או במשקל?
בירור האם פסיפלורה היא עץ או ירק
עד איזה שיעור ניתן למהול את היין
האם ישנו חיוב לאכול סעודה נוספת במוצאי שבת
בירור בדיני ההיתר למכור מחץ לגוי
בירור בגדרי מצוות תשביתו
ביאור דברי התוספתא שצריך לברך שהחיינו על ציצי
בירור האם ישנו חיוב ללבוש טלית קטן במשך היום
האם כסות לילה פטורה מציצית או לא
הפושט טליתו ע"מ לחזור וללבשה האם חוזר ומברך
לימוד תורה וטהרה. הכנה לחג השבועות. הרב אריא
האם צריך להעיר אדם שישן על מנת שיקיים מצווה?
האם ניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק?
לפעמים אנשים מתייחסים קצת בזלזול לבַעיות (במל
מה ההשפעה של המחשבה שלנו? עד כמה מילים פועלות
יצא פעם להיות קצת מבולבלים וטרודים? מעודף משי
1) למה אליהו רץ לפני אחאב? (2) אם רצתה איזבל
במאבק שלנו נגד יצר הרע, לפעמים אנחנו קצת מתעי
מדת קנאות, אם משובחת או מגונה? הדרכות שלמדנו
הלכה
אמונה
לימוד תורה
מועדים
עבודת ה'
ברכה על לבישת טלית שנית
מאמר מאת : הרב רועי סיטון

בס"ד

הפושט טליתו ע"מ לחזור וללבשה האם חוזר ומברך

ספקו של הטור

הטור בסימן ח' הסתפק מה הדין אם פשט את טליתו ע"מ לחזור וללבשו, האם חוזר ומברך או לא, וז"ל - אם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד, כשחוזר ולובשו צריך לברך.

אבל אם היה דעתו ללובשו מיד, כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא, בזה אני מסתפק אם צריך לברך, שיש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון דבתפילין אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן צריך לברך, א"כ כל שכן הכא (שפשט לגמרי את הטלית) שיש לו לברך. מיהו יש לומר דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן, אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד, התם (בתפילין) נמי לא היה צריך לברך, ולזה דעתי נוטה. עכת"ד.

כלומר הטור מביא את הגמ' שאומרת שהממשמש בתפיליו, מברך, ומפרש הטור דהיינו שתפיליו זזו ממקומן, ומברך שוב להניח תפילין. ומסתפק הטור מדוע בכה"ג צריך לברך, האם משום שסו"ס ברגע שהתפילין זזו ממקומן, ממילא אינו מקיים מצוה, ואז כשחוזר ומקיים את המצוה צריך לחזור ולברך. או שמא התם הסיבה שמברך היא משום שהסיח דעתו מהתפילין, וממילא היכא דלא הסיח דעתו, וכגון בטלית כשפשט טליתו ע"מ לחזור וללבשו – אין צריך לברך, ובכל זה אין הבדל בין טלית לתפילין. וסיים הטור שלזה דעתו נוטה.  

 

הכרעת הב"י

הב"י העיר על דברי הטור וז"ל - איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך, דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה שם) דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום, וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא, ואפילו הכי היה מברך, והוא הדין לציצית. ע"כ. וכן פסק השו"ע בסעיף יד, וז"ל – אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. ע"כ.

 

דברי הרמ"א בדרכי משה

הרמ"א בדרכי משה (שם) כתב לדחות את קושייתו של הב"י, וכתב וז"ל – ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה, דהתם גבי תפילין שהוצרך לחלצן דאסור להכנס בהן לבית הכסא ולא בדעתיה תליא מילתא, ולכן צריך לחזור ולברך, דזה הוי הפסק, אבל כשמסיר התפילין במקום שלא היה צריך להסירם ודעתו ללבשן מיד א"צ לחזור ולברך, וה"ה גבי ציצית, אע"ג דמסירם משום שרוצה ליכנס לבית הכסא, מאחר דלא צריך להסירן, לא חשיב הפס וא"צ לחזור ולברך כדעת הטור. ע"כ.

 

ויש להעיר במש"כ שכן מוכח בגמ' בברכות (כג.) ונראה שכוונתו לדברי התוס' [1] שם (כב:) שהקשו מהגמ' בברכות (שם) שאומרת שהעומד בתפילה ושהה כדי לגמור כולה חוזר לראש, ומאידך לגבי תקיעות ומגילה קיי"ל שאפילו אם הפסיק כדי לגמור את כולם אינו חוזר לראש. ותירצו התוס' שבגמ' בברכות, מיירי דוקא באופן שהיה אנוס, ולכן חוזר לראש, אבל אם הפסיק מעצמו – אינו חוזר לראש. וא"כ מכאן יש מקור לסברת הרמ"א [2] . אולם לפי דברי הרי"ף והרמב"ם שמובאים בב"י בסימן סה, שתירצו שישנו הבדל בין תפילה לשאר מצוות, דדוקא בתפילה חוזר לראש, ואין שום חילוק בין אנוס ללא אנוס, אין ראיה לסברת הרמ"א. ואכן גם שם נחלקו הב"י והרמ"א, שהב"י פסק כהרי"ף והרמב"ם, והרמ"א פסק כדברי התוס', ולשיטתייהו אזלי.   

ולגבי הסברא שכתב הרמ"א דהיכא שהאדם מופסק בע"כ חשיב טפי כהפסק, כתב ערוה"ש שישנה סברא לאידך גיסא, דכשפשט את הטלית אף שלא היה מוכרח נמצא שדחאה בידים, ובכמה דברים מצאנו דדחייה בידים גרע מדחיה ממילא.

 

קושיית המג"א על הב"י

המג"א (בס"ק יח) הקשה על הב"י שפסק שצריך לברך בכל פעם על לבישת הטלית, ממש"כ הב"י גופיה בסימן תרל"ט לגבי סוכה בשם המ"מ שאם יצא מן הסוכה אדעתא לחזור מיד, שא"צ לברך, ומאי שנא הכא? שהרי בגמ' יליף סוכה מתפילין לעניין זה. וסיים המג"א – ובאמת דעת האחרונים כרמ"א. עכת"ד. כלומר מכח קושיא זו מכריע המג"א כהרמ"א.

אמנם לכאורה יש ליישב קושייתו, ובהסתמך על דברי המאירי בסוכה שיובא להלן בעז"ה, שישנו הבדל בין מצות סוכה, ששם קיי"ל שמצות סוכה היא "תשבו כעין תדורו" וכיון שדרכו של אדם בביתו לצאת לשירותים, ודרכו לצאת ולהביא מלח אם נגמר בסעודתו וכיו"ב. וא"כ אין זה נחשב הפסק מהמצוה, משא"כ במצות ציצית ותפילין, שברגע שמוריד את הטלית או התפילין נגמרו מצוותן.

וכן מוכח מהמאירי שיובא להלן שבעניין זה יש חילוק בין תפלין וטלית לבין סוכה, שבטלית ותפילין מברך בכל עניין, ובסוכה אינו מברך בכל עניין, וכשהגמ' השוותה ביניהם לא השוותה ביניהם לגמרי, אלא דסוכה דמיא לתפילין שאינו מברך רק בשחרית, אבל לא בכל הפרטים.

 

דברי הרמ"א

הרמ"א בסימן ח' סעיף יד כתב לגבי מש"כ השו"ע שבכל אופן מברכים, וז"ל – וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (טור [3] ), וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין. (ועיין לקמן סימן כה סעיף יב). ע"כ.

ויש להעיר שלפי מה שהסכים לסברא אחרונה יוצא שאם פשט את טליתו ע"מ לחזור וללבשו מיד, ואין עליו טלית קטן, צריך לברך, והוא דלא כמ"ש הרמ"א בד"מ לעיל.

וע"פ מה שיתבאר להלן בדברי המג"א, גם זה יוסבר.

 

קושיית המג"א על הרמ"א

המג"א בס"ק י"ט הקשה על הרמ"א, ממש"כ איהו גופיה בסימן כה (סעיף יב) שאין לברך במקרה שהזיז את התפלין ממקומן על דעת להחזירם מיד, והלא בכה"ג דמי למקרה שפשט את הטלית ולא נשארה עליו טלית קטן (ולפי דבריו הכא היה צריך לברך).

ובסופו של דבר כתב לתרץ שדברי המהר"ח שהובאו ברמ"א (הי"א השני) אינם מוסבים על המקרה שמופיע בי"א הראשון, אלא הי"א השני מיירי באופן שלא הסיר את הטלית ע"מ לחזור וללבשה מיד, אלא בסתם, ובכה"ג ישנו חילוק אם יש עליו ט"ק או לא, אבל אם הסיר ע"מ להחזיר מיד – א"צ לחזור ולברך בכל גווני. ואמנם פירוש זה דחוק בדברי הרמ"א, וכן העיר המג"א גופיה, אולם נראה שאין מנוס מכך, כיון שבד"מ מבוארת דעתו של הרמ"א שהיא כנ"ל.

 

שיטת הריטב"א

אחר החיפוש מצאנו בכמה ראשונים שמדבריהם משמע שנקטו כדברי הב"י, שכאשר המצוה מופסקת ממנו ואפילו רק לרגע, ודעתו להחזירה – צריך לחזור ולברך:

זה יצא ראשונה – הריטב"א במס' סוכה (מה:) כתב לגבי דברי רבי שאומר שעל תפילין מברך כמה פעמים ביום (והלכה כרבי), וז"ל - תפלין כל זמן שמניחן מברך עליהן ואפילו אלף פעמים ביום, (ואע"ג) דליכא הפסקה בנתיים דכוליה יומא חזי לתפילין, אפ"הכיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי, וכשחוזר ומניחן הוי תחלת מעשה לגמרי, ובעי ברכה ולא מצטרף אברכה קמייתא. ע"כ.

וא"כ ס"ל שכל שהתערטל מהמצוה, מברך שוב, ומוכח שנקט כמו הכרעת הב"י בספקו של הטור.

ועוד העירני ידידי אבישי ג. נ"י שכן מוכח מדברי הריטב"א שמובא בנימוקי יוסף בהלק"ט (יב.) וז"ל - ומותר לאדם ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ועושה צרכיו, שלא אסרו אלא תפילין שיש בהם משום קדושה וכו' וכן כתב הגאון ז"ל, ונראה לי ראיה גמורה לדבריהם מהא דאמרינן בגמ' (מנחות מג.) דרב יהודה לא מברך על הציצית אלא בצפרא ואמרינן דאפילו כרבי דאמר בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן והוא הדין לציצית, אלא דרב יהודה גברא צניעא הוה ולא הוה שדי גלימיה מיניה כוליה יומא, ש"מ שמותר לעשות כל צרכיו בטלית מצוייצת שאל"כ היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו וכן המנהג פשוט. ולמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כל זמן שלובשו או מתעטף בו ואפילו אלף פעמים ביום. ע"כ.

הרי מוכח להדיא שס"ל שאילו היה רב יהודה פושט טליתו קודם שנכנס לבית הכסא, היה לו לברך ביציאתו.

אולם שו"ר שאף בשו"ת יבי"א (ח"ח חאו"ח סימן ב) הביא ראיה זו מדברי הריטב"א, אך העיר על כך מדברי הריטב"א במס' ברכות (נג.) לגבי הנכנס לחנותו של בשם. וז"ל הריטב"א - נכנס ויצא מברך בכל פעם, אין ללמוד מכאן למי שמסיר טליתו ודעתו לחזור ליטלו שיחזור לברך, דהתם כיון שדעתו לחזור ליטלו לא הוי סילוק לגבי מצוה, אבל לגבי הנאה כל שיצא הוי סילוק וצריך לחזור ולברך כשרוצה ליהנות. ע"כ. והניח בצ"ע [4] .

 

שיטת שיבולי הלקט ותר"י

ובספר שיבולי הלקט (ענין התפילה סימן ה) כתב לגבי ההבדל בין ברכת התורה לבין שאר מצוות, וז"ל - ולא דמי (ברכות התורה) לתפילין וציצית וסוכה, דלאחר שסלק התפילין והציצית מעליו ואחרי צאתו מן הסוכה אזלה לה מצוה, וכל זמן שלא יחזור ויעשה מעשה הנחה ועיטוף וישיבת סוכה המצוה מסולקת ממנו לגמרי וליתה גביה כל עיקר וסילוקא נראה וניכר. אבל תורה אף אם פונה לעסקיו יכול לדבר או להרהר בדברי תורה ואפי' נכנס לבית הכסא ולבית המרחץ (ויכול להרהר שם לאנסו עכ"פ). ע"כ.

ואף בתר"י (ברכות ו. ד"ה ואמר) הקשו מאי שנא טלית ותפילין שמברך עליהם בכל פעם שמתעטף בהם ביום, ואפילו נפלה טליתו ממנו ומיד לבשה – צריך לברך, ולעומת זאת בברכות התורה אינו מברך אלא פעם אחת ביום? ותירצו 'התפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן, ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך, אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום, ולפיכך כשקורא וחוזר, למצותו הוא חוזר וכו'. ע"כ.

ומשמע מלשונו ג"כ שבכל פעם שפושט טליתו, נגמרה מצותה וצריך לחזור ולברך.

 

שיטת המאירי

ובמאירי בסוכה (מו.) שכתב וז"ל - יש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי' לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך (לישב בסוכה), כדרך תפילין שאפי' חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך, וכן בציצית. ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך. ע"כ. ומוכח מדבריו שכל הערתו היא על כך שהשוו בין סוכה לתפלין וציצית, ואינו כן, דאמנם בציצית ותפילין צריך לברך, אבל בסוכה בכה"ג לא חשיב הפסק. (ונראה שסברתו כמ"ש לעיל דסוכה שאני דאמרינן תשבו כעין תדורו).  

אולם שו"ר ביבי"א הנ"ל שג"כ הביא את הראיה הנ"ל מדברי המאירי אבל שדי בה נרגא מדברי המאירי בברכות נג. לגבי חנותו של בשם, שכתב ג"כ כדברי הריטב"א, וז"ל - יש למדים מכאן למי שהסיר טליתו, לכשיחזור ליטלו יחזור ויברך עליו, כדין הנכנס ויוצא. ואינה ראיה, שהטלית דעתו עליו לחזור וללובשו ואינו קרוי סילוק. אבל לענין הנאה כל שנסתלק ממנה סילוק גמור הוא. ואף על פי שבסוכה כל זמן שנכנס בה מברך, מכל מקום אין דעתו על הסוכה אלא בשעת אכילה ובשעת שינה. ע"כ.

וגם בזה הניח ביבי"א בצ"ע.

 

ראיות מדברי הראשונים לסברת הרמ"א

בשו"ת באר משה ח"ו (סימן א–ב) הביא את דברי ר' יהונתן מלוניל בחידושיו לסוכה (כב. בדפי הרי"ף ד"ה חוזר ומברך), כסיוע לרמ"א, שכן ז"ל ר' יהונתן מלוניל -  וכן בתפלין דחשיב הפסק מינם ומיעל לבית הכסא. ע"כ. ומשמע א"כ דדוקא בכה"ג חשיב הפסק [5] .

וכיו"ב מצאנו בחידושי ר' יהונתן מלוניל בהלכות קטנות (הל' תפילין ח. ד"ה כל) שכתב וז"ל – כל זמן שמניחן, כלומר כל זמן שיצטרך ליכנס לבית הכסא או לישן שינת קבע שצריך שיסלק אותם, וכשירצה ללבשן צריך שיברך פעם אחרת. ע"כ.

ובנימוק"י (הלכות קטנות הל' תפילין ח. ד"ה כל) כתב כלשון ר' יהונתן מלוניל אות באות, וא"כ משמע ג"כ שס"ל כדברי הרמ"א.

וכן נקט בפירוש בשו"ת תרומת הדשן בפסקים (סימן קכ) שאין לברך על הטלית כשפשטה ע"מ לחזור וללבשה. וכדברי הרמ"א.

 

שיטה מחודשת של רבנו מנוח

רבנו מנוח בפ"ו הי"ב מהל' סוכה כתב עמ"ש הרמב"ם "כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך", וז"ל ה"ר מנוח "ואפילו יכנס בסוכה מאה פעמים וכו' דגמרינן מתפלין וכו' וכן נמי בציצית. ודוקא כי חוזר ומברך היכא דיצא מן הסוכה מפני דברים אחרים שאינן צורך סוכה או שקראו חברו לדבר עמו, אבל אם יצא מן הסוכה להביא לחם או יין וכו' אינו צריך לברך פעם אחרת שהרי לצורך הסוכה יצא ודמי למאי דאמרינן  התם טול ברוך וכו' דשמעת מינה דכל מידי דהוא מענין המצוה לא הוי הפסק. וא"ת והרי תפלין אם חולצן כדי להכנס לבית הכסא ודעתו להניחם מיד שיצא, חוזר ומברך, לא דמי דהתם ההפסק שעשה לא היה צורך תפלין כלל. מיהו גבי סוכה נמי אם יצא מן הסוכה שלא לצורך הסוכה מברך פעם אחרת בחזרתו אע"פ שהוא חוזר לאלתר ע"כ.

ומדבריו למדנו דלא ס"ל כהב"י וגם לא כהרמ"א, אלא אם הסיר תפליו שלא לצורך המצוה, אפי' אם חוזר ומניחן לאלתר, חוזר ומברך, ודלא כהרמ"א. ומאידך אם הסיר תפיליו לצורך המצוה, א"צ לחזור ולברך, ודלא כב"י.

 

דברי הרדב"ז

בהיותי בזה ראיתי דבר פלא בשו"ת הרדב"ז ח"ו (סימן ב' אלפים שי"ז) שכתב וז"ל - שאלת על מי שפושט טליתו או תפליו על דעת להניחם מיד אם צריך לברך או לא?

תשובה הדבר תלוי בהיסח הדעת אם הסיח דעתו אפילו הם בראשו צריך לברך ואם לא הסיח דעתו מהם אפילו אם פשט אותם ודעתו עליהם אין צריך לחזור ולברך. והא דאמרינן משמש בתפליו צריך לברך איירי בשהסיח דעתו א"נ שנשמטו ממקומן ורוצה להחזירן למקומן וזה דעת הרא"ש אבל אם הסיח דעתו והם במקומן אין סברא שיחזור לברך דא"כ צריך לברך כמה פעמים כי בזמן הזה אין מי שיוכל לכוין שלא יסיח דעתו מהם. ומ"מ אם פשט התפילין או הטלית לעשות צרכיו אין לך הפסקה גדולה מזו אע"פ שהיה דעתו עליהם צריך לברך: ע"כ.

ולכאורה דבריו אינם מובנים כלל, שבתחילה תלה הכל בשאלה אם הסיח דעתו או לא, ואפילו הם בראשו, אם הסיח דעתו צריך לברך, אולם בהמשך כתב שאם הסיח דעתו כשהן עליו אין סברא שיברך עליהן ודבריו לכאורה סתראי נינהו. ועוד שבסוף הדברים כתב שאם יצא לעשות צרכיו צריך לברך אפילו על טלית, משום דחשיב הפסקה, אע"פ שדעתו עליהם, וא"כ אין לתלות את העיקר בהיסח הדעת, אלא בשאלה אם הפסיק או לא, וגם בזה סותר לרישא. וצ"ע.

 

ראיית החמד משה לדברי הב"י ודחייתה

בספר חמד משה (סימן ח ס"ק ט) הקשה על דברי הט"ז (והרמ"א) שהכריעו שישנו חילוק בין מקרה שפשט את הטלית ע"מ להכנס לבית הכסא, לבין מקרה שבו פשט את הטלית ע"מ להחזירה. וז"ל - וקשיא לי לפי דבריהם דבפרק לולב וערבה (דף מו' ע"א) איתא התם בבריתא, דרבנן ס"ל תפילין אינו מברך עליהם אלא שחרית בלבד, ורבי ס"ל כל זמן שמניחן מברך עליהם, ואמר רבא הלכתא כרבנן, ואמר ר' מרי חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבה"ס, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי אצטריך זימנא אחריתא, עייל לבה"ס, ונפיק ומשיה ידיה ומנח תפילין ומברך. עכ"ל.

ולפ"ד הט"ז וסייעתיה איך מוכח מכאן דהדר ביה משמעתיה? דדלמא דווקא אם עייל לבה"ס אז דווקא ברך שנית ומטעמיהו, אבל בלא זה אם מסירן וחוזר ומניחין אין צריך לברך שנית כרבנן. ע"כ. אמנם לכאורה אין בכך הכרח כלל, שכן בפשטות ניתן להסביר שהראיה שרבא חזר בו היא מכך שרבא חזר ובירך פעם נוספת ביום, וסו"ס לפי דעת חכמים אין לברך אלא שחרית בלבד, וא"כ מוכח דלא ס"ל כדברי חכמים. ושו"ר שכ"כ בשו"ת באר משה ח"ו (סימן א') לדחות דברי החמד משה הנ"ל, וב"ה שכיוונו לדעתו הרחבה.

 

ראיות המשכנות יעקב לדברי הב"י ודחייתן

בשו"ת משכנות יעקב (מקרלין) או"ח סימן ו' כתב להביא כמה ראיות לדברי הב"י, שבכל גווני כשפשט את הטלית צריך לחזור ולברך. ולמען הסדר הטוב נביא את הראיות של המשכנות יעקב, ונתייחס אליהם אחת לאחת בעז"ה.

ראיה ראשונה מביא המשכנות יעקב מהגמ' בסוכה (מו.) שמשווה בין סוכה לתפילין לעניין ברכה, 'ועל כרחך דלאו מטעם הפסק בית הכסא בתפילין אתאן עלה, דהא בסוכה ליכא הפסקת דבר האסור בסוכה כלל. ע"כ. ויש להעיר בזה, שראשית אינו מובן לכאורה מש"כ שאין דבר האסור בסוכה כלל, שהרי ברור שאסור לעשות צרכיו בסוכה, דלא עדיף מהכנסת קדרות לסוכה שאסור. ועוד שכבר ראינו את דברי המאירי שכתב שההשוואה בין סוכה לתפילין אינה מוחלטת, וממילא ניתן לומר שהגדרים הם קצת אחרים.   

 

ראיה שניה הביא המשכנות יעקב מהגמ' במנחות (מג.) שהגמ' מזכירה את מנהגו של רב יהודה לברך כל בוקר להתעטף בציצית וס"ל כרבי שבתפילין כל פעם שמניחן מברך עליהם, ושואלת הגמ' א"ה כל שעתא נמי (יברך על הטלית), ומשיבה הגמ' – רב יהודה איניש צניעא הוה ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא. ע"כ. וכתב המשכנות יעקב שיש לפרש את קושיית הגמ'  - 'א"ה כל שעתא נמי', שכוונתה מדוע כשיצא מבית הכסא לא בירך על הטלית? ותירצה הגמ' שרב יהודה היה אדם צנוע ולא פשט טליתו אפילו כשנכנס לבית הכסא. וסיים עלה "והיא ראיה נכונה".

אולם גם בזה יש להעיר לכאורה שאינו מוכרח, שכן ניתן לפרש שהנושא של הסוגיא הוא הגלימא של רב יהודה שהיתה מצוייצת, והנחת הגמ' היא שאדם לובש את הגלימה כשיוצא לשוק וכיו"ב, ופושטה כשמגיע לביתו, וא"כ ניתן לפרש ששאלת הגמ' היתה מדוע לא בירך כשלבש את הגלימה לפני שיצא לשוק, (ובזה לכ"ע צריך לברך, ואף לשיטת הרמ"א, שהרי הסיח דעתו). ועל זה עונה הגמ' שרב יהודה היה אדם צנוע ולא פשט את הגלימה כלל. ומש"כ "כל שעתא", לאו דווקא הוא, אלא בניגוד למנהג רב יהודה שהיה מברך רק בבוקר, שואלת הגמ' שהיה לו לברך כל שעה, כלומר יותר מאשר רק פעם אחת בבוקר.

 

אחר שתי הראיות מהגמ' הביא המשכנות יעקב ג"כ ראיות מדברי הראשונים, ראשית מדברי הריטב"א שהובא בנימוק"י (ציצית יב.) שכתב לגבי מי שנפלה ממנו טליתו שלא במתכוון ולבשה מיד, 'שאף בזו חוזר ומברך', ומשמע ממש"כ "אף בזו" דכ"ש כשפשט טליתו ע"מ ללבוש, שצריך לברך.

ואכן כך הוא פשט הדברים, וכבר סייענו ג"כ לדברי הב"י מהריטב"א במקום אחר, אולם בכ"ז ניתן להעיר שאין זה מוכרח, שכן ניתן לפרש שמש"כ "אף בזו", בא לומר שאף כשנפלה מברך, וכ"ש כשפשט והסיח דעתו.

 

ועוד ראיה הביא המשכנות יעקב מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ח) שכתב 'וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף', ומשמע א"כ שבכל גווני צריך לברך, ואפילו פשט ע"מ ללבוש מיד. אמנם לענ"ד אינו מוכרח, שכן כוונת הרמב"ם לומר שאין מספיקה הברכה שבירך בבוקר עבור כל היום (וכסברת חכמים), אלא כרבי שמברך כמה פעמים ביום, אך אין הכרח שאף אם פשט לרגע – יברך [6] .

 

ובטרם אכלה דברי בנוגע לדברי המשכנות יעקב, נזכיר שבתחילת דבריו הביא הגאון מקרלין ג"כ ראיה לרמ"א, מהגמ' בחולין (פו:) שאומר ר' חנינא שלכ"ע אם כיסה את הדם בין שחיטה לשחיטה לא חשיב הפסק, ואינו צריך לברך שוב על השחיטה. ומקשה עליו הגמ' ממה שאמר רב ייבא סבא שאם אמר "הב לן וניבריך" אסור לו לשתות דחשיב הפסק, וא"כ ה"נ בנ"ד. ותירצה הגמ' דלא דמי, דברכת המזון חשיב הפסק גמור, שכן א"א לברך ולאכול בו זמנית, משא"כ בשחיטה וכיסוי, שניתן לכסות ביד אחת, ולשחוט ביד השניה.

ולמד מכאן המשכנות יעקב דה"נ לנד"ד שבטלית שאפשר להכנס עמה לביהכ"ס לא חשיב הפסק, משא"כ בתפילין, וכשיטת הרמ"א.    

אך המשכנות יעקב דחה זאת מכח הראיות הנ"ל, ונלע"ד שאכן אין ראיה מהגמ' שם, ע"פ דברי התוס' שם (ד"ה משתא וברוכי) שכתבו שהרי ברור שאין לומר שמי שבירך בורא פרי הגפן בתוך הסעודה יצטרך לברך שוב המוציא, כיון שא"א לאכול תוך כדי ברכת הגפן, אלא כל הנדון בסוגיא הוא רק לגבי דברים שעניינם סיום המצוה, וכמו כיסוי הדם שהוא סיום מצות שחיטה, וכן "הב לן ונבריך" הוא סיום הסעודה, משא"כ בדברים שאינם מעשה סיום וכגון ברכת בפה"ג לגבי המוציא, וכן כניסה לשירותים אינה מהווה מעשה סיום למצות ציצית, ולכן אין בכך כלום, בין אם ניתן להכנס עם הטלית לבהכ"ס או לא. 

 

סיכום הסברות בזה

עד כה ראינו שישנה מחלוקת בין הב"י לבין הרמ"א, לגבי הפושט טליתו ע"מ להכנס לבית הכסא, שלדעת הב"י צריך לברך, כיון שסו"ס הופסק מהמצוה. אולם לפי הרמ"א דוקא הפסק שמוכרח לעשותו כגון הפושט תפיליו ע"מ להכנס לביה"כ צריך לברך. אבל בטלית שאינו מוכרח לפשוט את הטלית כשנכנס לבית הכסא – לא חשיב הפסק.

וראינו שגם בראשונים יש שסברו כמו הב"י, ויש שסברו כהרמ"א. ולכאורה יש להכריע הכא שספק ברכות להקל, וכן כתבו הרבה אחרונים כאן, הלא בספרתם, וכן הסכים בשו"ת יבי"א ח"ג חיו"ד סימן יז אות א.

וכן ביבי"א (ח"ח חאו"ח סימן ב) האריך מאוד בסוגיא זו, והביא שהרבה מהאחרונים כתבו להכריע הכא שלא לברך משום סב"ל, וכן הכריע ג"כ הגאון יבי"א.

אולם ע"פ מה שיתבאר להלן ישנה עצה כיצד לצאת ידי חובת השו"ע.

 

עצת השערי תשובה כיצד לנהוג למעשה

בשערי תשובה (ס"ק טו) כתב עצה כיצד לצאת מהמחלוקת הנ"ל, שיכוון בברכתו בבוקר על הטלית לפטור את התעטפותו בטלית עד שיפשוט את הטלית מעליו, ונמצא שאחר שפשט את הטלית, לכ"ע צריך לחזור ולברך עליה (ולרווחא דמילתא יש להפסיק באיזו שיחה כדי שיחשב הפסק בודאי ויוכל לברך לכ"ע).

וכדי לעמוד על עיקר הדין בסברא זו, נברר את הדברים משורשם בע"ה.

 

האם ניתן לכוון שלא לפטור בברכתו אלא את הודאי

ראשית נזכיר לגבי עצם העניין שגורם ברכה שא"צ לפי חלק מהדעות, ע"מ שיוכל לברך לכ"ע. דבר זה מוסכם לדעת הרבה מאוד פוסקים, וכמו שהאריך להביא בשו"ת יבי"א (ח"ח חאו"ח סימן כו אות ד) מדברי הפוסקים שהסכימו לכלל זה.

ובספר ברכת ה' (ח"א פ"א סעיף ז ובהערות שם) סייע לזה אף מדברי הראשונים, שכתבו במקרים של ספקות אם מאכל מסוים נפטר בברכת הפת, שיאכל ממנו לפני המוציא, או לאחר ברכת המזון ולא חששו שהוא גורם ברכה שאינה צריכה. וסיים על זה "ויתד היא שלא תמוט".

 

אמנם בנ"ד העניין מורכב יותר, כיון שאין אנו אומרים שיעשה איזה מעשה כדי להתחייב בברכה לכ"ע, אלא שיכוון שהברכה לא תחול אלא עד זמן מסויים, ובזה צריך לברר האם מהני.

הנה בשו"ע (סימן קעד סעיף ד) הביא את מחלוקת הפוסקים במקרה שרוצה לסעוד אחרי ההבדלה ולשתות יין בסעודתו, האם ברכת בפה"ג של ההבדלה פוטרת את היין שבתוך הסעודה או לא. והכריע הב"י שיכוון שלא לפטור את היין שבתוך הסעודה, וכך לכ"ע צריך לברך. ואף שבכה"ג גורם ברכה שא"צ לחלק מהדעות, סו"ס שרי לעשות כן כדי לברך לכ"ע.

ואף הפר"ח ביו"ד (סימן יט ס"ק ח) כתב עצה כיו"ב לגבי מחלוקת הפוסקים כאשר סח בין שחיטה לשחיטה, האם חוזר ומברך, וז"ל - ונ"ל שיש להזהיר השוחטים לצאת ידי ספק ברכה, שיכוונו ויגמרו בדעתם שלא לצאת בברכה ראשונה אלא כל זמן שלא ישיחו שיחה בטלה, דהשתא לכ"ע אם הפסיק בשיחה, תו לא מהניא ברכה קמייתא, ואזדא לה. ונכון. ומ"מ יש להזהר שלא להפסיק בשיחה כדי שלא להרבות בברכות, שכל מה שיכול לפטור עצמו בברכה אחת, אם ישיח הו"ל ברכה שא"צ. ע"כ. וא"כ ה"נ לנ"ד שיכול לכוון שלא לפטור את ההתעטפות הבאה.

 

אולם בספר תבואות שור (שם ס"ק יז) חלק עליו וכתב דבכה"ג לאו ברכה שא"צ מקרי, אלא ברכה לבטלה מקרי, דכיון דכל הנשחטים עומדים לפניו ומתכוון לשחוט כולם לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כ"א אחד מהם וכו' [7] . ע"כ.

ושם הקשה על עצמו ממש"כ השו"ע הנ"ל ותירץ דשאני התם שאין שתי הכוסות מעניין אחד, שזה למצוה, וזה לשתות, ולכן נחשבים מופסקים זה מזה. (אולם בשו"ת שבט הלוי ח"ז חאו"ח סימן כב כתב על דבריו שהתבו"ש נדחק הכא טובא, שהרי סו"ס לשניהם ברכת הנהנין אחת, ואנו רוצים להפריד ביניהם).

 

מחלוקת אחרונים בנדון הנ"ל

ואחר החיפוש בספרי רבותינו האחרונים, נראה שאכן נחלקו בזה הפוסקים.

בספר ערוך השולחן (סימן רצ סעיף א') כתב וז"ל: מצוה להרבות בשבת בפירות ומגדנות וריחות טובים וכו' כדי למלאות מאה ברכות שחסרים הרבה בשבת וכו' רק יזהר שלא ירבה בברכות חנם, והוי כברכה לבטלה כמ"ש בסי' רט"ו, והיינו אם יש כמה מיני פירות לפניו שברכתן העץ יברך על אחת ויכוין לפטור כולם וגם בסתמא כן הוא. ואם ירצה לברך על אחת מהן ולכוון שלא יפטור השאר הוי ברכה לבטלה, כמ"ש בסי' ר"ו סעי' י"ב. ע"כ.

ומבואר יוצא דס"ל כמו דברי התבואות שור.

ומאידך הב"ח בסימן תעג (עמ' תקב בהוצ' שירת דבורה) כתב עצה כיצד לצאת י"ח כל הפוסקים בעניין הכרפס (האם לאכול כזית, וכן האם לברך עליו ברכה אחרונה), והיינו שיברך בפה"א ויכוון שלא לפטור את המרור ויאכל כזית כרפס, ויברך ברכה אחרונה. ולאחר מכן כשמברך המוציא יכוון שלא לפטור את המרור, ואז יוכל לברך עליו לכ"ע בפה"א. ומבואר מדבריו שניתן לכוון שלא לפטור את המאכל בברכת המוציא ואין בזה משום ברכה לבטלה. [אמנם הח"י שם העיר על דבריו שעדיין לא יצא י"ח כולם, כיון שלדעת הסמ"ג בכל גווני אין לברך בפה"א על המרור, ולכן מסיק שלא לנהוג כן, (ועיין עוד במאמ"ר שם שהאריך לדחות דברי הב"ח הללו) אולם לא העיר מצד זה שעצם הפתרון הוא בעייתי [8] ].

 

ולמעשה כתב בספר ברכת ה' (שם סעיף ט) שיש להכריע כדברי הפר"ח והב"ח, ושאין דברי התבו"ש מוכרחים.

וכן מצאתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ז חאו"ח סימן כב) שנשאל לגבי אדם ששוכר בית בחו"ל ורוצה להחמיר כדעת הפוסקים שאומרים שצריך לקבוע מזוזה מיד, ומכוון שהברכה תחול רק עד שלשים יום, ואז יסיר את המזוזה ויברך שוב. האם יכול לעשות כן, והשיב שהדבר תלוי במחלוקת הפר"ח והתבו"ש הנ"ל, וסיים דסוגיא דעלמא כהפר"ח, דבמקום דאיכא ספק יכול לעשות כעצה הנ"ל.

וכן נראה מדברי היבי"א הנ"ל שכתב להכריע בנדון דידיה, שהאוכל פרי שברכתו ודאית, ופרי שברכתו בספק, שיברך על הודאי ויכוון שלא לפטור את הספק, ואח"כ יברך על הספק. וכגון שהובאו לפניו תפוח ובננה, יברך תחילה על התפוח בפה"ע, ואח"כ בפה"א על הבננה. וא"כ ה"נ לנדון דידן.

 

ולגבי נדון דידן שמכוון שלא תפטור הברכה את הטלית אלא עד שיפשטנה, לכאורה תלי בפלוגתא הנ"ל, אבל יש לצדד בזה לכאן ולכאן, דמחד גיסא ניתן לומר דהכא חמיר טפי מהמקרה של הפר"ח, כיון שהכא מיירי בגוף אחד דהיינו טלית אחת, שרוצה להגדיר שהברכה תחול עד זמן מסויים, ותפטור רק את ההתעטפות הראשונה, משא"כ בשחיטה שהם גופים מחולקים ויש יותר סברא שניתן לחלק ביניהם. ויוכל לומר שהברכה תחול על שחיטה זו ולא על שחיטה זו.

אולם מאידך בשערי תשובה כתב שאדרבה הכא אפילו לפי התבואות שור שפיר דמי, כיון שיש כאן התעטפות חדשה ופנים חדשות באו לכאן.

ויש לסייע לכך מדברי החת"ס בהגהותיו לשו"ע (סימן תרלט), שבמג"א שם (ס"ק יז) כתב לגבי טלית וסוכה שאינו יכול לכוון שהברכה תחול עד זמן מסויים, וכגון שמברך על הטלית ומכוון שהברכה תפטור אותו עד חצות, אין לומר שבחצות יצטרך לברך שוב. והקשה החת"ס מדברי המג"א עצמו (בר"ס תצד) ששאל לגבי ברכת התורה בשבועות, שאינו ישן, כיצד יוכל לברך? ותירץ המג"א שבברכה של ערב שבועות יכוון שלא תחול אלא עד עלות השחר של שבועות, וממילא יוכל לברך שוב בבוקר שבועות.

וא"כ נמצא לכאורה שדבריו סותרים, שפעם יכול להתנות על הברכה, ופעם לא. ותירץ החת"ס דשאני ברכת התורה, שכיון שמפסיק מלימוד מתחדש שוב החיוב של הברכה, משא"כ בסוכה וטלית ששם הוא עדיין מקיים את המצוה, ולא שייך לומר שפתאום הברכה תפקע. וא"כ נדון דידן שפושט את הטלית דמי לברכת התורה, שיכול להתנות שתחול עד זמן מסויים, באופן שהפסיק מלימודו.

 

ואף מדברי השבט הלוי הנ"ל מוכח דס"ל שיכול להתנות בכה"ג, וכדברי השע"ת. ועכ"פ לא יהא אלא ספק, סו"ס בנדון דידן הו"ל ספק ספיקא, כיון שלדעת השו"ע וכמה ראשונים יכול לברך כשפשט את הטלית, אף ללא כוונה זו. וכשמכוון זאת לדעת הפר"ח ועוד פוסקים יכול לברך לכ"ע, לכן בכה"ג שפיר יכול לסמוך על התנאי הזה. (ואף למ"ד שאין לסמוך על ס"ס בברכות, הכא שמצות ציצית היא מה"ת, לכ"ע סמכינן אס"ס, ובפרט דס"ת גבן הוא מרן השו"ע דס"ל לברך, שניתן אף לכתחילה לסמוך על תנאי זה, ועיין עוד בחזו"ע חנוכה עמ' סז שכתב לעניין המסופק אם יש בשמן כשיעור חצי שעה, דאיכא ס"ס, ומדינא רשאי לברך, עיי"ש).  

 

נפלה טליתו

אם נפלה טליתו שלא במתכוון, כתב הב"י בשם הריטב"א שיש לו לברך, וז"ל: בנמוק"י (ציצית יב.) כתב בשם הריטב"א, שאם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובש ומתעטף, י"א שא"צ לחזור ולברך, וכן שמעתי בשם ה"ר יונה. אבל מורי היה אומר שאף בזו חוזר ומברך. ונ"ל כדבריו. עכ"ל. והוסיף הב"י שדעת הטור ג"כ שחוזר ומברך. ושכ"כ תלמידי ר' יונה (ברכות ו. ד"ה ואמר) גבי ברכת התורה, שקבלה ביד ה"ר יונה מרבותיו שמברך עליו. עכת"ד הב"י.

נמצא א"כ שישנה סתירה בדעת ר' יונה האם יברך בכה"ג או לא, שהריטב"א שמע בשם ר"י שלא יברך, אך מאידך תלמידיו מעידים שדעתו לברך.

וכתב ביבי"א (ח"ג חיו"ד ס"ס יז) שצ"ל דה"ר יונה עצמו חולק על סברת רבותיו וס"ל שאין זה מברך, ועפ"ז תכון השמועה שהביא הריטב"א בשמו. אמנם יש בזה דוחק גדול. וצ"ע.

עכ"פ בשו"ע (סימן ח סעיף טו) כתב 'אם נפלה טליתו שלא במתכוון, וחוזר ומתעטף צריך לברך. והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה אע"פ שנפלה רובה אינו צריך לברך. ע"כ.

והמג"א (שם ס"ק כ) כתב 'ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת, ואזדא ליה מצותה'. וכן הסכימו הרבה מאוד אחרונים, וכן פסק במשנ"ב (ס"ק מ).

אולם ביבי"א (ח"ג הנ"ל) הכריע שעכ"פ הואיל ולא יצא דבר זה מידי מחלוקת, וקי"ל ספק ברכות להקל אפי' נגד מרן, שב ואל תעשה עדיף. ושכן כתבו כמה אחרונים.

ועיין עוד בצי"א חי"ז סימן ה' שכתב שמעיקר הדין יש לברך כשנפלה טליתו, אך כתב כמה צדדי היתר שלא לברך לאדם שטליתו נופלת תדיר והוא מצטער בריבוי ברכות אלו מחמת חשש ברכה לבטלה.

אמנם כיון שלמעשה אף בנפלה טליתו יועיל התנאי הנ"ל שכתבנו לעיל, נראה שהכי עדיף לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

ואמנם ראיתי במשנה ברורה עם הגהות הגאון הרב אביגדור נבנצל, שכתב (שם ס"ק טו) וז"ל – הורה אדמו"ר (הגרש"ז אוירבך) זללה"ה שדעתנו ללבוש הטלית עד סוף התפילה, לפיכך אם נפלה טליתו בתוך התפילה, אפילו לדעת המחבר אין צריך לחזור ולברך עליה. ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי לדעת השו"ע בכל גווני שהופסקה המצוה, אפילו שהיה בדעתו לחזור מיד וללבשה, צריך לחזור ולברך. ולכן איני מבין מה בכך שדעתנו לחזור וללבשה, ועוד שאינו מסתבר כלל  שבזמן השו"ע המציאות היתה שונה בעניין לבישת הטלית בשעת התפילה.

ובכל אופן אחר שעושה את התנאי האמור, יוצא גם מהספק הנ"ל.

 

לסיכום

בנדון דידן שפשט טליתו על מנת להחזירה, ישנה מחלוקת בפוסקים האם צריך לשוב ולברך או לא. ויש שכתבו שלדינא סב"ל, ולכן לא יברך. אולם יש מהפוסקים שכתבו שיכול להתנות כשמברך בתחילה על הטלית, שברכתו תחול רק עד שיפשוט את הטלית, ובזה לכ"ע צריך לחזור ולברך. ואף שגורם ברכה שא"צ לחלק מהפוסקים, מוטב לעשות כן מאשר לקיים המצוה ללא ברכה לדעת החולקים. וה"ה שיוכל לברך אם נפלה טליתו, אם התנה את התנאי הנ"ל.

וכל הנ"ל יועיל גם לגבי תפילין, שיתנה את התנאי הנ"ל, ועי"ז יוכל לברך לכ"ע אחר שפשט את התפילין.

 

הנלע"ד כתבתי והשי"ת יעב"א.

 



[1] שכן מהגמ' עצמה אין שום ראיה וכמ"ש בספר חמד משה (סימן ח' ס"ק ט).

[2] אמנם כמובן שאין הכרח שבנ"ד התוס' יסכימו לדברי הרמ"א.

[3] בדפוסים נסמן על זה - (אגור סי' לה), אולם זו טעות כיון שאין סברא זו באגור, אלא זוהי דעת הטור. וכן תיקנו בדפוסים החדשים.

[4] ודוחק לומר שאין מכאן ראיה לכך, אבל באמת דינא הכי. דלא היה לו לסתום כ"כ.

[5] וכן מוכח מתחילת דבריו לגבי סוכה דדוקא הפסק גמור חשיב הפסק.

[6] ראיה אחרונה שמביא המשכנות יעקב היא מהירושלמי בברכות (פ"ב ה"ג) שמשמע ג"כ שאפילו פשט את התפילין כדי לאכול סעודת עראי שמותרת בתפילין – צריך לברך. ומפחד האריכות היתרה לא הבאתי את לשון הירושלמי ואת הסבר המשכנות יעקב. אלא רק אסתפק בהערה שהמשכנות יעקב הפך את הגי' של הירושלמי מכח קושיה, ועפי"ז כתב שישנה ראיה, אולם המעיין בפירוש המהר"א פולדא על הירושלמי בברכות יראה כיצד ניתן לפרש את הירושלמי לפי הגי' שלפנינו בלי הגהה, ועוד שאף אם נהפוך את הגי' אין ראיה מוכרחת מהגמ', ודו"ק.

[7] ושם הקשה על הפר"ח מדברי השל"ה, שכתב שכדי להרבות בברכות בשבת יכול להניח את הפירות לאחר ברהמ"ז, כדי שיוכל לברך עליהם ברכה ראשונה ואחרונה. ואם איתא לדברי הפר"ח היה לו להציע דבר פשוט – שיקח עשרים אגוזים ויברך על כל אחד מהם ויכוון לפטור רק אותו. אלא ע"כ דלא ס"ל כהפר"ח. עכת"ד. אולם לכאורה יש להשיב שאם איתא לדברי התבו"ש אכתי היה לו להציע שיברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל אגוז, דבכה"ג אף לתבו"ש חשיב ברכה שא"צ ולא ברכה לבטלה. וע"כ שיש לחלק בין היתר ברכה שאינה צריכה כדי להשלים מאה ברכות בשבת, ששם אין להקל כ"כ, משא"כ בגרימת ברכה שא"צ כדי לצאת ממחלוקת הפוסקים יש להקל יותר.

ולגבי מה שהקשה מד' כוסות של פסח, מדוע איננו מכוונים שבכל כוס אינו פוטר אלא את הכוס הזו. כבר תירץ בספר ברכת ה' לגר"מ לוי ח"א עמ' מה. שכיון שפשט המנהג כך, הו"ל כהכרעה, וא"צ לצאת י"ח כל הדעות.

[8] אך האמת אומַר שאני כשלעצמי נלע"ד שבזה אכן יש חשש ברכה לבטלה, כיון שנראה שברכת הפת פוטרת את יתר המאכלים, אפילו בע"כ, ולא דמי לברכת בפה"ע כשיש לפני שני תפוחים, שאז יש מקום לומר שאם אכוון שלא לפטור את השני דמהני. אבל הכא הפת היא מאכל חשוב והכל טפלים לו, וכשמברך על הפת ממילא נפטרים שאר המאכלים.   

כל הזכויות שמורות © thc.org.il